...והבלוגרית הזאת היא אני.

יום שישי, 7.9, סביבות 21:00

אז זהו. נדמה לי שאני יכולה להכריז על עצמי עכשיו באופן רשמי כשבוזה. לא הייתי כזאת כבר כמה חודשים, מאז שעברתי בסיס והחלק הנוראי והאיום של השירות שלי הסתיים. אני מנסה להלחם בזה, לחזור למי שהייתי, אבל אני ממשיכה להרגיש את ההרגשה הזאת של- אני נדפקת, אני צריכה להלחם בצבא כדי שייתן לי לעשות את מה שהוא אמר לי לעשות בשירות, להיענש כי אני רוצה לעשות את התפקיד שלי, מרגישה שאני משקיעה אבל אין לזה הערכה, מקסימום משתינים עליי בקשת.

הזעם הזה כלוא ככה בתוכי, מתפרץ לו פה ושם, לרוב על אירועים פחות קשורים, ומפריע לי, הורס לי את המנטליות שעשתה את השירות שלי כ"כ כיף בתקופה האחרונה. אני מנסה להדחיק את זה ולחזור לעצמי, וליהנות שוב, אבל קשה לזייף את מה שפעם היה בא לי בטבעיות. אולי אלה היו כמה ימים שערערו אותי ועכשיו הם עברו, נגמרו, עם מזכרות באמת קטנות מהם פעם בכמה זמן, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה, להשתחרר מהמנטליות החדשה, ומהשביזות הזאת. חזרתי בימים האלה לאיך שהרגשתי בשבעת החודשים הגיהנומיים ההם שהיו תחילת השירות שלי, להרגשה הכלואה הזאת שכל כך רציתי להשתחרר ממנה, הרגשתי שוב שם, וזה לא הגיוני שבמיקום החדש שלי רע לי כל כך פתאום. הרגשתי שזה לא נגמר, ועלו לי מחשבות מוזרות על לגמור עם זה ולראות איזה קב"ן או משהו או לערוק ולברוח ולחזור ביום ראשון כשהכל יהיה בסדר שוב כאילו כלום לא היה, פשוט לגרום לזה להפסיק איכשהו, לא משנה איך. תכל'ס, זו הייתה הפעם הראשונה מאז הקורס שבאמת התחרטתי על זה שהתגייסתי בכלל.

אפילו שזה נגמר לגמרי, נגמר בדיוק מתי שזה היה אמור להיגמר או אפילו קודם, זה כאילו שההשפעות של אותם כמה ימים שונים מהרגיל נשארו עליי עד עכשיו, הורסות לי הכל, את כל מה שבניתי, את כל מה שהגעתי אליו בזכות ולא בחסד כשברחתי מהבסיס הקודם שלי, ואיבדתי את ההרגשה שאני סוף סוף עושה משהו שאני דיי אוהבת ומוקפת באנשים שאני מאוד אוהבת (סוף סוף!), וטוב לי, נחמד לי, רגוע לי, ערכי, בסדר. הרגשתי פתאום שכל ההשקעה שלי נתקלת בסטירה בפרצוף מצד הצבא, שכנראה מעדיף אותי בסינג'ורים מאשר באשכרה להועיל כמו שאני כל כך יודעת שאני יכולה לעשות. וזה מוריד לי את החשק, ומוציא לי את הכיף.

ו...אולי זה רק משבר קטן וזה עובר, אולי אני אתגבר על זה, אבל בינתיים אני רק מרגישה כאילו אני נדפקת שוב ושוב ושום דבר לא הולך כמו שצריך, ושום דבר כבר לא כיף, ולא הולך, ואני יושבת כאן וכותבת את זה ממש ברצף וכמעט בלי מחיקות בבלוג שאני יודעת שכבר אף אחד לא קורא, ותוך כדי כתיבה אני מבינה כמה באמת הדחקתי, וכמה באמת לא כיף לי עכשיו. אני זוכרת את הסבל של אז, אבל את ההשפעות שלו הדחקתי...

אני רוצה לחזור להיות כמו קודם, לפני... וואי, לפני לא יותר משבועיים. זה לא יקרה שבוע הבא, כמובן, שבוע הבא יהיה עוד שבוע של סינג'ורים כל כך מיותרים כמו שהצבא כל כך אוהב לעשות, כי הרי זה לא גוף עם שכל שמנהל דברים כמו שצריך, חס וחלילה. זה גוף שמנצל את החיילים שלו ולא נותן להם לתרום למדינה כי כבר עדיף שהם ינקו שירותים או משהו. אוף, הרבה זעם, לא אוהבת להיות זועמת, אני אמורה להיות בחורה עם אופטימיות אינסופית והרבה קסם בפנים. תמיד כיף לי, ועכשיו הרגשתי שהכיף הזה קצת מאולץ, כי דברים עדיין מעיבים.

קשה. אוף. אני לא אשרוד את השבוע הבא עם דברים מעיבים. אני צריכה לחזור לעצמי, אבל הדחקה לא עובדת. אז איכשהו הגעתי לכאן ואני מנסה להוציא הכל החוצה, אולי זה יעזור. בינתיים אני רק מרגישה את זה יוצא ואני מרגישה את הרע הזה מציף אותי ומרגישה את כל מה שניסיתי לא להרגיש כשניסיתי לאלץ את עצמי לא להרגיש כמו פראיירית ולחזור לעצמי, כי אני בחורה אופטימית ומגניבה, או לפחות ככה אני מנסה להציג את עצמי לאנשים שמסביבי. לרוב הפוזה הזאת עובדת לי מצוין, לא קשה לי להיכנס לדמות הזאת, אבל עכשיו אני חושבת שאולי אני מדחיקה את אותה בחורה מדוכאת שהייתי באותם כמה ימים, בהם גם הראיתי את זה לסביבה שהייתה בהלם איך זה שאני יכולה להיות לא אופטימית ומגניבה לפעמים.

הוא אומר שאני סתם מגזימה וזה עבר וכל השיט הזה ועכשיו עליי לחזור לעצמי, אבל איפושהו זה כאילו שזה היה הסיפתח, או משהו שפקח את עיניי או משהו, ומאז רק ממשיכים לדפוק אותי. אוף, אני צריכה להירגע. שחררתי קצת קיטור, זה טוב. אני אנסה לסדר את זה בקטנה ואולי יצא מזה משהו שאפשר לפרסם. או שלא יצא ואני אפרסם בכל זאת, ושמי שרוצה לקרוא יקרא ומי שלא בעיה שלו. הלוואי שלפחות הסופ"ש הזה יהיה כיף עם החבר'ה, הם ממש אכזבו אותי לאחרונה, ואני כל כך צריכה סופ"ש כייפי היום, קצת ליהנות. אני סוגרת ראש השנה, דיי לבד, אני רק רוצה קצת שיהיה לי נחמד אבל זה קשה.

לא איכפת לי אם אני חופרת או חוזרת על עצמי. לפחות אני סופסוף מפרסמת משהו. ובעיקר אני סופסוף מתוודה בפני עצמי מה אני באמת מרגישה ולא מדחיקה כבר. אני אירגע קצת, אשכב במיטה עם מוזיקה ואבהה בתקרה, או אמצא איזושהי דרך אחרת לעשות למוח שלי מדיטציה אלטרנטיבית. אני אתקין אנטיוירוס חדש. אני אלמד לעשות דברים מגניבים עם המחשב שלי. אני אחפש בגוגל מה שראיתי היום. אני אתלבש כמו איך שאני רוצה להרגיש, אני טובה בזה. אני אחפש תמונות באינטרנט לפוסט הזה, אם אני אבין מה מתאים בראש שלי. אני אשמור בוורד ואסגור את החלון ואחזור לזה כשאהיה רגועה יותר. אני אשמח, ואירגע, ואולי אתחיל להשתנות קצת, ולא לבהות בטלוויזיה בדברים שלא באמת מעניינים אותי כמו שעשיתי ממתי שהגעתי הערב. אני אתחזק, בבקשה, ואחשוב איך לפתור את זה, איך להתקמבן כדי שהצבא לא ידפוק אותי, או דרך התמודדות אחרת כלשהי שאני לא מצליחה לחשוב עליה כרגע. אני אפסיק לחפור לכם בשכל.

יהיה טוב. אולי.

השבוע הגעתי למצב של אי שפיות. איבדתי את שפיותי בצורה פשוטה, ונכנסתי לדיכי מעצבן, והרגשה שהמקום הנוכחי שלי (=הקורס שבצבא) הוא לא מקום שמתאים לי, שאני לא באמת מתאימה לשם. חזרתי הביתה לעוד סופשבוע כה מבורך כדי לנוח משבוע סיוטי במיוחד ומצאתי הערב שהדיכי רק עוקב אחריי לכאן, לא מרפה ממני, לא נותן לי ליהנות עם חברים שלי כי אני כל הזמן תקועה בהרגשה הזאת שהחיים שלי הגיעו למסלול כל כך לא נכון. כמה שאני אומרת לעצמי שזה הסופשבוע, זה הזמן שלי להשתחרר- אני לא מצליחה להרפות מהמחשבה שביום ראשון אני אצטרך שוב לחזור לשם, לעוד שבוע שלם רחוק מהבית. אני חושבת שיש לי יותר קשיי הסתגלות מאחרים, ואין לי כבר מושג מה לעשות.

היה לי שבוע גרוע יותר מקודמיו, ואני מתחילה באמת לפקפק בכך שהתפקיד שאגיע אליו בסוף יהיה שווה את כל זה, אני לא יודעת אם אני אוהב אותו בכלל. קשה לי להיות רחוקה מהבית, לא ממש בגלל אמא כמו בגלל האנשים שהייתי רגילה לראות כל הזמן ועכשיו אני ממש בקושי רואה, ובראשם כמובן אהובי- שעדיין חי וקיים, וגם לו זה קשה. ידעתי על חלק מהקשיים הצפויים עוד לפני שהתחלתי את הקורס אבל כשאני חושבת בראש- "טוב, לחזור הביתה רק בסופ"שים, לא רציני, נתרגל לזה" זה לא כמו באמת לחוות את זה. ואני לא מתרגלת. אני רואה את החיים שלי כפי שהם נראים עכשיו, את סדר היום האינטנסיבי שלי שמרוחק כ"כ ממני, וכל כך לא אוהבת את זה שזה מה שיצא ממני. אני חוזרת הביתה ויוצאת סתם לעיר או עם אנשים, ומרגישה לא באמת קשורה לשום דבר.

אני עוד נשארת שם למרות כל החרא, בעיקר בגלל שאין לי אלטרנטיבה אחרת. מה אני אעשה, אפרוש ואלך לגיוס כלל צה"לי? אצא לגמרי מהצבא? שום דבר מזה לא ריאלי בלקסיקון שלי אז אני מחכה ומחכה שהקטע הטוב יגיע כבר, מה שאומרים לי שכזה כיף. מחכה שיבוא משהו באמת מעניין שיחזיק אותי שם. בינתיים יום אחד מהיומיים המסכנים שאני בבית בהם כבר התלכלך לי בדיכי, נשאר לי רק יום אחד. ואז אחזור. אני לא רוצה לחזור, לא כיף לי שם.

הייתה לי תקרית קטנה אתמול. ביום חמישי שעוד ארבעה ימים אמורה הייתה להיות לי מתכונת במתמ', מתכונת שתכננתי לחרוש את הנשמה לקראתה, כי אני בהחלט לא מוכנה מתמטית. סידרתי לי סדר למידה בראש, תיכננתי את הזמן כך שאוכל לשלב מתמ' בין החזרות האינסופיות למסיבת סיום י"ב (שתהיה עוד לפני יום חמישי...), כדי להיות מוכנה ולא להרוס את הממוצע שלי במתמ' עם השאלון האחרון שנשאר לי. אתמול חברה התקשרה אליי במקרה כדי לשאול משהו על המיקוד וציינה כבדרך אגב שהמתכונת בכלל היום, דבר שלא היה לי שמץ של מושג לגביו. פספסתי את שני השיעורים האחרונים שהיו של מתמ', אחד בגלל זימון ואחד כי לא ידעתי בכלל שהוא מתקיים (וממתי יש שיעורים אחרי יום העצמאות?), וכנראה אז המורה הודיע את זה. אני מצידי השלמתי את כל החומר מהשיעורים שהפסדתי, לקחתי את כל הדפים וחרשתי, אבל את זה שהחליטו להקדים את המתכונת אף אחד מהכיתה לא אמר לי, אף מורה לא ציין בשום הזדמנות ואפילו לא הייתה הודעה בלוח המודעות. גיליתי במקרה על מתכונת, והיה לי פחות מיום אחד להתכונן אליה.

כששמעתי שהמתכונת למחרת הייתי אובדת עצות ממש. באמת שנשברתי, מתמ' הוא הרי מקצוע שקשה לי יותר מכל אחד אחר, שאני באמת צריכה להשקיע בו כדי להגיע לתוצאות סבירות- וזה באמת היה המקצוע היחידי שאשכרה השקעתי בו השנה (חוץ מתיאטרון מעשי לקראת הבגרות). זה לא כמו מקצועות בסגנון פסיכולוגיה, שאני יכולה ללמוד אליהם שעתיים ולחרטט כל המבחן. חרשתי וחרשתי, וראיתי שהולך לי גרוע. לא היה לי זמן. הצלחתי תרגילים אבל רק אחרי המון זמן ורק בזכות התשובות שבסוף- ובמתכונות בד"כ אין את התשובות בסוף... עשיתי את המתכונת היום בבוקר, והלך כצפוי נוראי ואיום. נראה לי שעברתי, אבל לא הרבה יותר מזה.

עכשיו אתחנן למורה שלי לאיזו עבודת שיפור ציון או משהו. הדבר הזה עכשיו באמת שעיצבן אותי, אני יודעת שזה רק מתמ' והכל אבל באמת שנשברתי מזה. שונאת להידפק ככה, שונאת, שונאת. מייד אחרי המתכונת היו חזרות למסיבת סיום, החזרות כבר אינטנסיביות להחריד אבל עוד מעט זה נגמר. ממש לא היה לי ראש לזה, אבל בסופו של דבר זה קצת עודד אותי, הסיח את דעתי. לא יודעת קוראים יקרים שלי, הכל כל כך מעצבן אותי ואין לי כבר כוח לכלום. אנשים שאני מחפשת להתנחם איתם נעלמים לי כאילו בלעה אותם האדמה, והכל... לא נחמד. לחוץ כזה. מסיבת הסיום עוד מעט נגמרת, זה יקל עליי, המתמטיקה... אלוהים יודע איך לעזאזל החרא הזה ייגמר. אבל נראה לי שבמסיבת הסיום יהיה כיף בסופו של דבר, אני מאמינה שיהיה מגניב.

לא יודעת, מצב עצבנות כללי ומבולבל, לא יודעת.