...והבלוגרית הזאת היא אני.

אני אטוס.

עוד יבוא הבוקר שאתעורר, ונוף זר ומוזר יישקף מחלוני.

עוד אכיר את כל האנשים האלה, מעולמות תרבותיים כל כך רחוקים.

עוד אטוס במטוסים ואסע ברכבים כל כך הרבה שיימאס לי.

עוד אחזה בנופים עוצרי נשימה וחיות יוצאות מגדר הרגיל.

מה שאחליט, אם זה יהיה כוס תה עם נוף למגדל אייפל, פסטה באיטליה, ראסטה בג'מייקה או נסיעת מזחלת בגרינלנד- אני אהיה שם, אני אעשה את זה.

בימינו אני יושבת בין 4 קירות ותקרה, נושמת אוויר ממוחזר מהמזגן, וחולמת על מה שמעבר לאוקיינוס. חיה חיים טובים, יש לציין, לא מתלוננת- אבל חיים עם מטרה. לחסוך. לחסוך הרבה. כי יש הרבה לאן לנסוע, וזה לא חינם.

בערב, בבית, יושבת וקוראת מאמרים. מתכננת את המסע. חמישי בערב, יושבת עד מאוחר וקוראת על איזה זוג אמריקאי שהטיפים שלו יעזרו לי. על איזה איים רחוקים שרוב בני האדם לא יודעים שקיימים.

אני אחסוך המון. אני אתכנן הרבה. ואז...

אני אטוס.

עוד פחות משבוע.

השנה כנראה שזה גם יהיה יום גורלי. יבשרו לי בו שאני הולכת לפתוח דף חדש, שאולי אהיה מאושרת, שאולי חלילה יהיו לי חיים או שלא אהיה מדוכאת. יום חמישי... כנראה לא אהיה בבית, התקווה לאיזה חמשוש נחמד נראית לי קלושה. בטח אחגוג בשבת. אני רוצה כיף שוב, לא להיות יבשה אלא לחזור לעצמי. נראה לי שזה לא כזה רחוק. נראה לי שב-19 שלי אפתח דף חדש, כמו שאני אוהבת לעשות מדי פעם ומזמן לא עשיתי בעצם. אני צריכה את זה.

קצת הלכתי לאיבוד לאחרונה, שכחתי מי אני ומה אני רוצה, אוהבת... נהייתי אפורה, משעממת ושקטה. לא עוד, אני יוצאת מזה. ואז גם בטח אשקיע יותר בבלוג, כי אשקיע יותר בחיים שלי, ואדאג שיהיו לי כאלה.

יום חמישי... אני יודעת שלא יהיה מושלם כי אהיה בבסיס שלי, אבל אדאג שיהיה נחמד, בלי ציפיות מיותרות. עוד יהיה טוב בסוף, אולי.

שנה זה הרבה זמן.

בשנה אפשר להספיק טיול ארוך בחו"ל שבאמת ימצה וישנה וישפיע.

בשנה אפשר ללמוד כיתה שלמה פלוס חופש גדול.

בשנה אפשר להתבגר המון, ולהפוך לאדם שונה לגמרי.

בשנה אפשר להתעורר וללכת לישון 365 פעמים.

בשנה אפשר לצחצח שיניים 730 פעמים.

בשנה אפשר לעבור חצי או שליש מהשירות הצבאי (תלוי אם אתם בן או בת...).

בשנה אפשר להרוויח מספיק כסף לאחלה של מכונית.

בשנה אפשר להיכנס להריון, ללדת, וגם להישאר עם הילד בחופשת לידה.

2006 הייתה לי שנה נפלאה. את 2005 סיימתי בדיכאון נוראי, בסיום של תקופה. חנוכה שעבר היה לי מעבר, קצת שמחה אחרי כל העצב והקשיים. כשהגעתי לתחילת 2006 זה הרגיש כמו משהו חדש ושונה לגמרי. אני זוכרת את זה בדיוק. השנה התחילה ברוח חדשה ונפלאה, והמשיכה כל כך טוב. נכון, היו גם רגעים קשים או אפילו קשים מאוד. נכון, התחלתי צבא באוקטובר ומאז החיים ממש לא אופטימיים. אבל עדיין הסיכום הכללי של השנה הוא של אחת השנים היותר טובות שלי. שנה של סיום, כי נגמר התיכון, וגם נגמרה ההתבגרות הזאתי. הפכתי לאישה, קלישאה ככל שזו לא תהיה, הגעתי לשיא- וכמובן שהכל נפל ונהרס לי עם הצבא. את 2007 אני מתחילה בחורה שונה לגמרי, אחרי עוד חנוכה, שעבר בהרבה דמעות בלי סיבה ספיציפית אלא בעיקר כי לא כזה כיף לי, אבל היא גם מתחילה בתחושה שאני מתחילה להתרגל קצת. שהחיים שלי כל כך שונים לגמרי ממה שהיה לי לפני חודשיים וקצת, אבל אין לי מה לעשות, ככה זה, אי אפשר להיות חופשייה לנצח. אחרי הכל, יש גם קטעים נחמדים פה ושם, ואני באמת הולכת לעשות תפקיד חשוב, והקורס אפילו הולך להיגמר מתישהו. 2007 הולכת אומנם להיות שנה צבאית, אבל אני אנסה לעשות אותה אופטימית ככל האפשר, ולהיות כמה שפחות חסרת חיים מעבר לצבא.

מעבר להכל, זה שעברה עוד שנה מזכיר לי גם עוד אירועים שקרו בתחילת ינואר 2006. עוד מעט אני והוא סוגרים שנה ביחד. בתקופה הזו לפני שנה נפגשנו, אני זוכרת את האווירה שהייתה, אני זוכרת שנפגשנו והתאחדנו והתחלנו כאילו זה היה לפני הרבה פחות משנה. אני זוכרת שפגשתי אותו וחשבתי שיש לו פוטנציאל להיות לפחות סטוץ נחמד, אפילו לא דמיינתי את עצמי מחזיקה שנה עם מישהו, אפילו לא דמיינתי את עצמי מצליחה להשיג מישהו נורמלי. עכשיו עברה שנה שלמה וזה נראה כל כך הרבה לשנינו, מוזר פתאום לקלוט כמה הרבה עברנו ביחד. מה יהיה איתנו ב2007? מי יודע. לראות אותו פעם בשבוע זה דיי קשה, אבל אולי דברים ישתנו כשאתגייס. בכל מקרה, משהו אחד בטוח- בסילבסטר הזה כן אתנשק איתו.