היום, אחרי הרבה זמן של חזרות וציפיות, העליתי עם מגמת תיאטרון את מופע האימְפּרוֹביזַצְיות השנתי של שכבת י"א, המופע המרכזי של הכיתה הזו (כי המורה הכלבה לא תשאיר לנו זמן לערב מונולוגים, וב-3 יחידות ערב מונולוגים-דיאלוגים הוא בסוף י"ב). המילון מגדיר אימפרוביזציה כ"אלתור, חיבור שיר או מנגינה וכדומה בלא הכנה מוקדמת, יצירת הפתעה". זו גם ההגדרה שאני הכרתי מהעבר התיאטרלי שלי שכדאי לכם לקרוא עליו, אבל המורה לתיאטרון אומרת שזה שם כולל לכל מיני טכניקות של תיאטרון. מסקנה מהפסקה הזאת- לא המצאנו הכל על המקום, עשינו חזרות על הקטעים מראש. הרבה חזרות.
הופענו ב-4 קבוצות של 3 בכל קבוצה. הייתי בקבוצה עם עוד שתי בנות, ועברנו תהליך של בחירת נושאים וכתיבת הקטע. אלו קטעים של 2-5 דקות (שלנו 3 דקות בערך, מהמדידה שעשינו בחזרה הגנרלית, לא כולל עצירות של המורה), כל אחד על נושא אחר. בקטע שלנו אני שיחקתי בת לסבית (לא רעיון שלי!), שבאה לארוחת שישי אצל האמא המרוקאית השמרנית שלה עם החברה שלה, ובעצם יוצאת מהארון. זה קומי עם קטעים דרמטיים, ולדעתי גם עשוי טוב. הקונספט של המופע הוא שאנחנו עושים קטעים, ובאמצע המורה פותחת את מה שמתרחש לדיון, ולפעמים גם עושה הפעלות כמו להחליף את אחד השחקנים במישהו מהקהל (אבל אצלנו היא לא עשתה את זה, הקהל לא שיתף פעולה עד כדי כך).
המופע היה ב-11 בבוקר, מול כל שכבת י"א, מגמת תיאטרון של י' וחלק משל י"ב, הורים שבאו, וכמה מורים כולל המנהלת והסגנית. אנחנו נקבענו להופיע ראשונות, למרבה האימה, ואחרינו עוד 3 הצגות: על אונס בצבא, על שימוש בסמים, ועל אמא שלא מקבלת את היחסים של הבת שלה עם אתיופי (ששיחק אותו אחד שהוא לא רחוק מלהיות אתיופי...J). שמתי לב שבכל הקטעים היו מעורבים זוגות כאלה או אחרים או מערכת יחסים כלשהי, זה בטח אומר עלינו משהו...
בדקות האחרונות לפני המופע כולנו היינו לחוצים בטירוף. כבר ראיתי את עצמי עולה על הבמה ושוכחת פתאום את כל הטקסט, אבל דווקא לא שכחתי. זכינו לכמה צחוקים טובים מהקהל, והמורה גם הפסיקה אותנו כמה פעמים (אבל לא כ"כ הרבה כמו את הקטע שאחרינו, איתם היא ממש הגזימה...), הלך לנו דיי בסדר אחרי כל החזרות האלה, אבל מה שעיצבן אותי קרה אחרי העצירה האחרונה. באחת החזרות האחרונות המורה אמרה שהקטע שלנו ארוך מדי (אחרי שהתאמצנו הרבה כדי להאריך אותו, כי הוא היה קצר מדי...) אז היא הורידה לנו קטע, שהיה הקטע הכי טוב שלי- קטע שבו כרעתי ברך, החזקתי בידה של אמא שלי בהצגה, ודיברתי אליה מהלב- שתקבל אותנו, שתבין אותי, דברים כאלה. זה עיצבן אותי בטירוף. בהצגה על הבמה היא עצרה אותנו בקטע הסיום, כשאני מעבירה את מבטי בין אמא שלי שמפנה את מבטה ממני לבין הדלת הסגורה שדרכה עברה החברה שלי אחרי שאמא שלי גירשה אותה מהבית, וצריכה להחליט במי לצדד. המורה פתחה את זה לקהל, אבל במקום לתת לנו להמשיך, לעשות את הקטע שעבדנו עליו כ"כ הרבה עד שיצא נכון, שבו אני רצה אל מחוץ לדלת בצעקות "סיגי, סיגי!" (סיגי=הגירלפרנד), הכלבה סיימה בשבילנו את הקטע ומחאה כפיים. זה כל כך הרתיח אותי, זונה.
בכל מקרה- הלך טוב. קיבלתי הרבה מחמאות על ההופעה שלנו, אנשים היו מופתעים ממני, הרוב לא ראו אותי אף פעם משחקת (ומתי בדיוק הם היו רואים? לא הייתה שום הזדמנות...), והייתי מוצפת במילים טובות ובהרגשה טובה. יצאתי מהכל עם טעם טוב, היינו מוצלחים ודפקנו שואו משהו בן זונה. הכל היה מאוד צלול, מאוד מדויק, וממש מקצועי. הוכחנו שאנחנו מסוגלים לעשות משהו טוב, ולשנה הבאה בבגרות מעשית. "עכשיו," חשבתי לעצמי, "כבר מאוחר מדי לצאת מתיאטרון".
קיבלנו פטור מספורט, כי למי יש כוח לריצות וכדורחרא אחרי מופע של תיאטרון, אבל לא יכולנו להתחמק משעתיים מתמטיקה ושעתיים היסטוריה, שאחרי ההתרגשות של האימפרוביזציות המיסו לי את המוח וטשטשו אותי לחלוטין. חזרתי הביתה מעורפלת לגמרי אבל לא היה איכפת לי. אחרי קצת אוכל התחלתי בלהט של ההופעה היום לברר על הופעה אחרת שהייתי רוצה להשתתף בה. משהו קצת יותר... באפיסטי.
כמו שחובבי באפי מכאן בוודאי יודעים, הפרק השביעי בעונה השישית של באפי הוא פרק מחזמר אגדי ומצוין בהחלט, שבשנים האחרונות הועלו 3 פעמים הפקות פעילות שלו. הרעיון, שהוא ישראלי מקורי ויחיד במינו, מושאל מההקרנות של רוקי למי שמכיר- הפרק מוקרן על מסך קולנוע ברקע ושחקנים ממחיזים אותו על הבמה, בעיקר בשירת בצוֹרת סוערת ובריקודים מדויקים לפי הפרק. הקאסט שעשה את 3 ההפקות שכבר הועלו דיי התפרק ממה שהבנתי, ועכשיו באה מפיקה חדשה שמקימה קאסט חדש. כששמעתי זאת כמובן שהתחלתי לברר פרטים. לקח לי כמה אימיילים להבין שיש כנראה שני תפקידים פנויים- תפקיד של מכשפה\באני שמתרוצצת בפעולות שונות על הבמה, והתפקיד של האחת והיחידה טארה מקליי, השמאלית בכפתור ה-Extra Flamer בשמאלו של הבלוג הזה (כפתור 4 בקטגוריית הכפתורים שעשיתי אני), מכשפה יפיפייה, אחת הדמויות האהובות עלי בבאפי, ותפקיד שבא עם שמלה מד-הי-מה. הבעיה היא שזה מתקיים בתל אביב הרחוקה והאפלה, בעוד אני גרה לי בירושלים הקרה, במרחק של בערך שעתיים לכל כיוון ובמחיר של 18 שקל לכרטיס הלוך ושוב באוטובוס. זה אומר אוטובוס של 45 דקות מהבית לתחנה מרכזית, אוטובוס של 50 דקות עד שעה פלוס לת"א, ומשם אוטובוס כלשהו לאיפה שיעשו את החזרות. הרבה נסיעות.
הרבה זמן חיפשתי מישהו מהקאסט שהיה כדי לשאול אותו או אותה על התנאים, והצטברו לי המון שאלות. לאחר שנכנסתי איכשהו לאיגנור ליסט של המשתתף שהכי הכרתי (אבל לא באשמתי! נראה לי...) שלחתי לאותו אחד אימייל שהוא לא יוכל להתחמק ממנו, וקיבלתי תשובה שבעיקר הוסיפה לי שאלות. בסופו של דבר הצלחתי לתפוס לשיחה לא אחרת מזו שגילמה את באפי בהפקה הקודמת ונדמה לי שגם בעוד אחת אבל אני לא בטוחה, בחורה חביבה שחולקת איתי את תאריך יום ההולדת (עם 87 בסעיף השנה במקום 88), שענתה בסבלנות לשאלות הרבות כ"כ שלי על החזרות. עכשיו אני יודעת יותר, אבל ההתלבטות הראשונית של האם אני בכלל מסוגלת להיות טארה, או להשתתף בתפקיד קטן אפילו, עדיין קיימת. כמה שאני רוצה את זה ככה אני דואגת שלא אוכל לעמוד בזה, מבחינת לחץ לימודי, לחץ אישי, בעיות כספיות ובעיות של עייפות- כי הלוך חזור לת"א באותו יום פעם בשבוע שבועיים (ויותר מזה ככל שכנס פסח יתקרב) זה מעייף, והחזרות עצמן וודאי קשות ומתישות. מצד שני ההופעה שלי ואותו חיידק במה שפעמו בי היום הזכירו לי כמה אני אוהבת להציג. אני רוצה לעמוד על הבמה בסינמטק תל אביב, ושכולם ייראו מה אני שווה. כל כך הייתי רוצה להופיע במחזמר ברודווי אמיתי אבל אני לא משהו בלשיר- ככה ששירת בצורת היא הפתרון האולטימטיבי. מה גם שככה אף אחד לא יוכל להגיד שאני לא מדברת מספיק בקול רם, דבר שנאמר לי לא פעם בחזרות לאימפרוביזציות.
בטח אעשה טבלת בעד ונגד בקרוב, אני תמיד פותרת בעיות מתוסבכות עם דף ונייר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
