אני יושבת כאן וחושבת איך לעזאזל החיים שלי הגיעו למצב הזה. מספיק לי ללכת אחורה חודש וחצי בזמן ולהיזכר כמה הייתי מאושרת ושלמה, הטרדה הכי גדולה שלי הייתה איפה אני אעמוד במסיבת סיום ואפילו זה דיי הסתדר בסופו של דבר. עכשיו אני רואה את עצמי, שוב בוכה, שוב כואבת, ושום דבר לא משתנה. אני פגועה ורק נפגעת יותר כל הזמן, ונראה ששום דבר לא משתנה, שום דבר לא משתפר, המצב שלי חסר מוצא לחלוטין ואני רק רוצה לברוח.
נשמע כבד, הא? אני בעצמי לא מאמינה שאני פה. אני לא מאמינה שהגעתי למצב שאני מתה כבר שיגיע אוקטובר ואני אתגייס, כדי שלא אצטרך להיות פה ולהתעסק בחיים שלי, כדי שאוכל להתחיל מחדש. אני לא אוהבת בכלל את מה שנהיה מהחיים שלי. מחר יש לי ולחבר שלי חצי שנה, ולפני כמה דקות הפסקתי איתו שיחה כי נמאס לי שהוא שוב נגדי ושוב מטיח בי את אותן האשמות ורוצה שאני אשתנה, אומר לי שהבעיה בי כאילו שהוא פסיכולוג או משהו ולא מבין מי אני, לא מבין שאת מה שאני מרגישה אי אפשר לשנות כי ככה אני. יכול להיות שאני בחורה אובססיבית וקנאית ומסריחה, אבל זו מי שאני ועל זה הוא חתם כשהוא בחר אותי. אתם מבינים, קוראים יקרים, שום דבר לא השתנה מאז הפוסט הקודם, הדברים רק נהיו גרועים יותר. אומנם את המכתב לא נתתי לו, אבל דיברתי איתו על הנושא כבר עשרות פעמים, ולא יצאנו בהסכמה אף פעם. ככה זה כשאנחנו שני עקשנים בקשר אחד. בינתיים האקסית הפוסטמה שלו כבר חברה טובה עם כל החברים שלו, הוא רואה אותה כל הזמן כי הוא עם החברים שלו כל הזמן, כך שגם אם הוא ירצה היא עדיין תהיה שם- ואני מצידי לא רוצה לראות את הבחורה שאת אופייה אני שונאת, אף פעם, מה שדיי מפריע כי את החבר שלי אני כן אוהבת לראות. כל החבורה שלו בצד שלה, ועכשיו גם הוא בצד שלה, חושב על זה שאני פוגעת בה במקום על זה שהוא פוגע בי, הוא נלחם בי, וזה מה שהכי כואב לי.
ניסיתי להעמיד פנים שהיא לא מפריעה לי, להבין שהיא פשוט שם ואין לו מה לעשות נגד זה, אבל לא יכולתי להסתיר את הרגשות שלי לאורך זמן. רציתי שלום בית, ניסיתי ליהנות ממה שיש לי איתו בלי קשר אליה אבל היא המשיכה לצוץ לה סתם כך כשהלכנו ברחוב והייתה שם כל כך הרבה פעמים כשסתם יצאנו לבלות. לא רציתי להעלות את זה, אבל זה כל הזמן עלה.
החיים שלי דפוקים. כתבתי את זה גם על המסך של הפלאפון, החלפתי את מה שהיה כתוב שם קודם- "מרגישה חרא", שנכתב כששוב לא הצלחתי להגיע כשהוא הסתובב איתה. אני מסתכלת על מה שנהיה ממני, בחורה שסובלת כל הזמן כי היא אוהבת בנאדם אחד יותר ממה שמילים יכולות לתאר, שחברה עם מישהי שהיא יודעת שעושה לה רע רק מתוך ניצול הדדי, דבר שהיא לא עשתה מהחטיבה בערך, אחרי שהיא חשבה שהיא השיגה חיים- ועכשיו מבינה כמה עמוק היא בחבורה של החבר שלה, שהיא נתנה לו כל כך הרבה מחייה, והיא מבינה את זה רק עכשיו כשכולם שם נגדה. נהייתי בחורה שאומנם מחר מסיימת את הבגרות האחרונה בהחלט שלה אי פעם, אבל רחוקה מלהרגיש חופשייה. אני מסתכלת מסביבי על החדר המבולגן כמו הנשמה שלי, מחפשת איזושהי נקודת אור שתאמר לי שיהיה שיפור בקרוב, שהמצב שלי מכל הבחינות ישתפר, אבל רואה רק את המחברות בסוציולוגיה שמחכות שאני אפתח אותם כבר ואוכל לקבל מחר ציון בינוני.
אני רק רוצה שיהיה כמו פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
