...והבלוגרית הזאת היא אני.

יום שישי, 7.9, סביבות 21:00

אז זהו. נדמה לי שאני יכולה להכריז על עצמי עכשיו באופן רשמי כשבוזה. לא הייתי כזאת כבר כמה חודשים, מאז שעברתי בסיס והחלק הנוראי והאיום של השירות שלי הסתיים. אני מנסה להלחם בזה, לחזור למי שהייתי, אבל אני ממשיכה להרגיש את ההרגשה הזאת של- אני נדפקת, אני צריכה להלחם בצבא כדי שייתן לי לעשות את מה שהוא אמר לי לעשות בשירות, להיענש כי אני רוצה לעשות את התפקיד שלי, מרגישה שאני משקיעה אבל אין לזה הערכה, מקסימום משתינים עליי בקשת.

הזעם הזה כלוא ככה בתוכי, מתפרץ לו פה ושם, לרוב על אירועים פחות קשורים, ומפריע לי, הורס לי את המנטליות שעשתה את השירות שלי כ"כ כיף בתקופה האחרונה. אני מנסה להדחיק את זה ולחזור לעצמי, וליהנות שוב, אבל קשה לזייף את מה שפעם היה בא לי בטבעיות. אולי אלה היו כמה ימים שערערו אותי ועכשיו הם עברו, נגמרו, עם מזכרות באמת קטנות מהם פעם בכמה זמן, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה, להשתחרר מהמנטליות החדשה, ומהשביזות הזאת. חזרתי בימים האלה לאיך שהרגשתי בשבעת החודשים הגיהנומיים ההם שהיו תחילת השירות שלי, להרגשה הכלואה הזאת שכל כך רציתי להשתחרר ממנה, הרגשתי שוב שם, וזה לא הגיוני שבמיקום החדש שלי רע לי כל כך פתאום. הרגשתי שזה לא נגמר, ועלו לי מחשבות מוזרות על לגמור עם זה ולראות איזה קב"ן או משהו או לערוק ולברוח ולחזור ביום ראשון כשהכל יהיה בסדר שוב כאילו כלום לא היה, פשוט לגרום לזה להפסיק איכשהו, לא משנה איך. תכל'ס, זו הייתה הפעם הראשונה מאז הקורס שבאמת התחרטתי על זה שהתגייסתי בכלל.

אפילו שזה נגמר לגמרי, נגמר בדיוק מתי שזה היה אמור להיגמר או אפילו קודם, זה כאילו שההשפעות של אותם כמה ימים שונים מהרגיל נשארו עליי עד עכשיו, הורסות לי הכל, את כל מה שבניתי, את כל מה שהגעתי אליו בזכות ולא בחסד כשברחתי מהבסיס הקודם שלי, ואיבדתי את ההרגשה שאני סוף סוף עושה משהו שאני דיי אוהבת ומוקפת באנשים שאני מאוד אוהבת (סוף סוף!), וטוב לי, נחמד לי, רגוע לי, ערכי, בסדר. הרגשתי פתאום שכל ההשקעה שלי נתקלת בסטירה בפרצוף מצד הצבא, שכנראה מעדיף אותי בסינג'ורים מאשר באשכרה להועיל כמו שאני כל כך יודעת שאני יכולה לעשות. וזה מוריד לי את החשק, ומוציא לי את הכיף.

ו...אולי זה רק משבר קטן וזה עובר, אולי אני אתגבר על זה, אבל בינתיים אני רק מרגישה כאילו אני נדפקת שוב ושוב ושום דבר לא הולך כמו שצריך, ושום דבר כבר לא כיף, ולא הולך, ואני יושבת כאן וכותבת את זה ממש ברצף וכמעט בלי מחיקות בבלוג שאני יודעת שכבר אף אחד לא קורא, ותוך כדי כתיבה אני מבינה כמה באמת הדחקתי, וכמה באמת לא כיף לי עכשיו. אני זוכרת את הסבל של אז, אבל את ההשפעות שלו הדחקתי...

אני רוצה לחזור להיות כמו קודם, לפני... וואי, לפני לא יותר משבועיים. זה לא יקרה שבוע הבא, כמובן, שבוע הבא יהיה עוד שבוע של סינג'ורים כל כך מיותרים כמו שהצבא כל כך אוהב לעשות, כי הרי זה לא גוף עם שכל שמנהל דברים כמו שצריך, חס וחלילה. זה גוף שמנצל את החיילים שלו ולא נותן להם לתרום למדינה כי כבר עדיף שהם ינקו שירותים או משהו. אוף, הרבה זעם, לא אוהבת להיות זועמת, אני אמורה להיות בחורה עם אופטימיות אינסופית והרבה קסם בפנים. תמיד כיף לי, ועכשיו הרגשתי שהכיף הזה קצת מאולץ, כי דברים עדיין מעיבים.

קשה. אוף. אני לא אשרוד את השבוע הבא עם דברים מעיבים. אני צריכה לחזור לעצמי, אבל הדחקה לא עובדת. אז איכשהו הגעתי לכאן ואני מנסה להוציא הכל החוצה, אולי זה יעזור. בינתיים אני רק מרגישה את זה יוצא ואני מרגישה את הרע הזה מציף אותי ומרגישה את כל מה שניסיתי לא להרגיש כשניסיתי לאלץ את עצמי לא להרגיש כמו פראיירית ולחזור לעצמי, כי אני בחורה אופטימית ומגניבה, או לפחות ככה אני מנסה להציג את עצמי לאנשים שמסביבי. לרוב הפוזה הזאת עובדת לי מצוין, לא קשה לי להיכנס לדמות הזאת, אבל עכשיו אני חושבת שאולי אני מדחיקה את אותה בחורה מדוכאת שהייתי באותם כמה ימים, בהם גם הראיתי את זה לסביבה שהייתה בהלם איך זה שאני יכולה להיות לא אופטימית ומגניבה לפעמים.

הוא אומר שאני סתם מגזימה וזה עבר וכל השיט הזה ועכשיו עליי לחזור לעצמי, אבל איפושהו זה כאילו שזה היה הסיפתח, או משהו שפקח את עיניי או משהו, ומאז רק ממשיכים לדפוק אותי. אוף, אני צריכה להירגע. שחררתי קצת קיטור, זה טוב. אני אנסה לסדר את זה בקטנה ואולי יצא מזה משהו שאפשר לפרסם. או שלא יצא ואני אפרסם בכל זאת, ושמי שרוצה לקרוא יקרא ומי שלא בעיה שלו. הלוואי שלפחות הסופ"ש הזה יהיה כיף עם החבר'ה, הם ממש אכזבו אותי לאחרונה, ואני כל כך צריכה סופ"ש כייפי היום, קצת ליהנות. אני סוגרת ראש השנה, דיי לבד, אני רק רוצה קצת שיהיה לי נחמד אבל זה קשה.

לא איכפת לי אם אני חופרת או חוזרת על עצמי. לפחות אני סופסוף מפרסמת משהו. ובעיקר אני סופסוף מתוודה בפני עצמי מה אני באמת מרגישה ולא מדחיקה כבר. אני אירגע קצת, אשכב במיטה עם מוזיקה ואבהה בתקרה, או אמצא איזושהי דרך אחרת לעשות למוח שלי מדיטציה אלטרנטיבית. אני אתקין אנטיוירוס חדש. אני אלמד לעשות דברים מגניבים עם המחשב שלי. אני אחפש בגוגל מה שראיתי היום. אני אתלבש כמו איך שאני רוצה להרגיש, אני טובה בזה. אני אחפש תמונות באינטרנט לפוסט הזה, אם אני אבין מה מתאים בראש שלי. אני אשמור בוורד ואסגור את החלון ואחזור לזה כשאהיה רגועה יותר. אני אשמח, ואירגע, ואולי אתחיל להשתנות קצת, ולא לבהות בטלוויזיה בדברים שלא באמת מעניינים אותי כמו שעשיתי ממתי שהגעתי הערב. אני אתחזק, בבקשה, ואחשוב איך לפתור את זה, איך להתקמבן כדי שהצבא לא ידפוק אותי, או דרך התמודדות אחרת כלשהי שאני לא מצליחה לחשוב עליה כרגע. אני אפסיק לחפור לכם בשכל.

יהיה טוב. אולי.

היה לי שבוע נורמלי, לשם שינוי. הייתי בירושלים. הייתי בבית, הייתי גם הרבה לא בבית, יצאתי עם חברים ולמסיבות ולמקומות ופה ושם. עשיתי סידורים, כי סופסוף היה לי קצת זמן, ועוד יש דברים שלא הספקתי. הייתי צריכה את זה, זה בטוח, הייתי צריכה להיזכר באמת מי אני ושאני באמת יכולה גם להנות, ולהיות בסדר, אפילו בסדר גמור, להזכר שזו האמת ושהצבא זה סתם כאילו.

אני לא בטוחה מה באמת הבועה כאן, החיים בבית או אלה שבצבא, אני יודעת מה אני מעדיפה, ואני יודעת שהשניים כל כך שונים, שאני כל כך שונה- שאני ממש לא מזהה את עצמי. בצבא אני תמיד מדוכדכת, אווטסיידרית, שתקנית, רוצה כבר לחזור ושיגמר. כדי לדעת איך אני בבית, קחו את כל המילים מהמשפט האחרון והפכו את משמעותם. טוב להזכר שאני לא כל כך גרועה כמו שהאווירה של הקורס גורמת לי להרגיש.

עכשיו אני עומדת מול... סוג של התחלה חדשה. אומנם השינוי לא כל כך רציני, אותה מסגרת, יש לי רק לעשות ביקור קטן בבקו"ם וכמה שבועות... שכאלה, אבל אני יכולה להסתכל על זה בתור התחלה חדשה. אני עוברת למיקום חדש, שבו יהיו בנוסף למוכרים גם אנשים חדשים, שאולי באמת אסתדר איתם טוב. המסגרת לא תהיה קשה כל כך כמו מסגרת קורס. ואומרים שגם האוכל יותר טוב, איכשהו.

יכול להיות שגם עוד דברים ישתנו, שלא במסגרת הצבאית. בעצם הם חייבים להשתנות לכאן או לכאן, אם לא ישתנו לכאן אז אני אעשה שהם ישתנו לכאן, כי ככה אי אפשר להמשיך. זה קצת מפחיד, שינויים, שאולי גם אוכל להתחמק מהם, אבל יכול להיות שלא תהיה ברירה. בכל מקרה, את זה אני עוד לא יודעת, את זה אני אוכל לדעת רק עוד כמה ימים. אני באמת מקווה שיהיה טוב, איפושהו אני קצת פוחדת.

אני קצת פוחדת, זה כן צעד נחשב. אפילו אמא שלי מתרגשת, מה שאצלה אומר שהיא נהיית דאגנית להחריד ומאוד מעצבנת ונטפלת לפרטים הקטנים (כמו נעליים, אוי אוי הנעליים...), והיא לא התרגשה ככה כשהתחלתי את הצבא לפני כמה חודשים. קצת פוחדת, אבל הרגיעו אותי הרבה, ואני יודעת שיהיה בסדר. נרגעתי, הייתה לי אחלה של "רגילה", ועכשיו... הגיע הזמן לצעוד הלאה.