לא ברור לי אפילו אם אתה בפנים וגם לא שאלתי כי אני חושבת שלא הייתי יכולה להתמודד עם התשובה
אבל לפי הדיווחים, אתה כן.
ועם כל פרסום שמותר ובו שמות חדשים של חיילים שנהרגו במבצעים, אני עוברת בנשימה עצורה על כל התמונות שמופיעות, ועל כל השמות שכתובים, שלוש פעמים או יותר, רק כדי לוודא ומתפללת תוך כדי-אפילו שאני בכלל לא מאמינה באלוהים-שאני לא אזהה שם אף אחד ובטח ובטח שלא את הבנדוד או אותך.
כי פתאום גדלנו ומי שנמצא שם הם אנשים בגיל שלי. זה כבר לא צער רחוק על החיילים הגדולים הגיבורים ששומרים על הילדה הקטנה שהייתי. זו חרדה שמקננת באחורי התודעה שלי, ומשתלטת עליה כל פעם שאני פותחת את החדשות באינטרנט כי יש שם פאקינג אנשים שיקרים לי.
זה לא מוביל אותנו לשום מקום. אני באמת לא רואה סוף.
אפילו אם נצא כשידינו על העליונה מה"מבצע" הזה, מה שווה ה So called ניצחון הזה, כשעשרות משפחות נקרעו לגזרים "על הדרך" ובשביל מה?
בשביל שעוד כמה שנים נתחיל את המעגל הזה מחדש?
אני באמת ישבתי בימים האחרונים וניסיתי לחשוב לראשונה לעומק על המשמעות של כל זה, על כל תוצאה אפשרית של המבצע הזה, או של כל מבצע אחר שהתקיים במדינה, ואם תרצו אפילו כל מלחמה שהתקיימה במדינה. נחשו מה? באף אחד מהמקרים לא הצלחתי לחשוב על תוצאה אחרת מאשר מבצע נוסף מספר שנים אחר כך, שלא הוא ולא קודמיו ולא הבאים אחריו לא יביאו סוף.
תקראו לזה פסימיות, אני קוראת לזה ריאליזם- אין פתרון למצב שבו אנחנו נמצאים.
גם אחותי הקטנה תתגייס לצה"ל
גם הילדים שלה
גם הילדים שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wasteland