הייתה לי מוזה אתמול בפעם הראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, וכמו מטומטמת לא כתבתי בשום מקום."אני אזכור את זה, " חשבתי לעצמי. "זה טוב מכדי שאני אשכח את זה."
מיותר להגיד ששכחתי.
השביזות היא overwhelming.
קשה לתאר את זה. לא ברור לי למה אני כל כך מפחדת מהזמן שעובר, הרי לא עד כדי כך גרוע שם.
ומתחיל להמאס לי מהלבד הזה. למרות שאני חושבת שהאמת היא שפחות נמאס לי להיות לבד מאשר שנמאס לי לשמוע את כולם סביבי מדברים על כמה שהם לא לבד.
הכל נראה לי כל כך סתמי
הכל נראה לי כל כך שטותי ודפוק.
מה לעזאזל אכפת לי, וואלה, שמצאתם רשמית את החזה המושלם ??
אני מוצאת שאכפת לי מהרבה פחות דברים, ולא לטובה.
ואני מוצאת שהסבלנות שלי הולכת ונעלמת. הסבלנות שלי, שכל כך הערכתי, כאילו מתפוגגת ככל שהזמו עובר. אני כבר לא יכולה לעמוד בתור כמו שצריך. לא יכולה לשמוע את כולם מדברים מסביבי על השטויות שלהם ועל האגו שלהם ועל עצמם. (כן אמא, אני מתכוונת גם אליך) כי אני מוקפת במספיק אגו של אנשים אחרים בצבא. רציני, כמה אפשר להאדיר את עצמך ???
אני צריכה לסדר את החדר.
אני צריכה לסיים את השאלות שקיבלתי. כי מי היה מנחש שבעצם בתוך הצבא הזה חזרתי לבית ספר. פאקינג עבודה לחופש.
אני מרגישה תקועה. לא מתקדמת לעבר שום מקום ונראה גם שלא עברתי שום מרחק.
ואולי בכלל זה הכל בגלל השעה בלילה.
(שד"א שמתי לב שכבר כמה זמן ישרא מפרסם לי את השעה הלא נכונה. מקדים לי בשעה !)
וזהו. אני מניחה שזה מה שיש לי להגיד, עכשיו כשלראשונה בחודשיים האחרונים עצרתי והסתכלתי מסביבי, ראיתי איפה אני נמצאת, לא בהכרח פיזית, והתחלתי לקלוט קצת היכן אני עומדת.
לא ברור לי אפילו אם אתה בפנים וגם לא שאלתי כי אני חושבת שלא הייתי יכולה להתמודד עם התשובה
אבל לפי הדיווחים, אתה כן.
ועם כל פרסום שמותר ובו שמות חדשים של חיילים שנהרגו במבצעים, אני עוברת בנשימה עצורה על כל התמונות שמופיעות, ועל כל השמות שכתובים, שלוש פעמים או יותר, רק כדי לוודא ומתפללת תוך כדי-אפילו שאני בכלל לא מאמינה באלוהים-שאני לא אזהה שם אף אחד ובטח ובטח שלא את הבנדוד או אותך.
כי פתאום גדלנו ומי שנמצא שם הם אנשים בגיל שלי. זה כבר לא צער רחוק על החיילים הגדולים הגיבורים ששומרים על הילדה הקטנה שהייתי. זו חרדה שמקננת באחורי התודעה שלי, ומשתלטת עליה כל פעם שאני פותחת את החדשות באינטרנט כי יש שם פאקינג אנשים שיקרים לי.
זה לא מוביל אותנו לשום מקום. אני באמת לא רואה סוף.
אפילו אם נצא כשידינו על העליונה מה"מבצע" הזה, מה שווה ה So called ניצחון הזה, כשעשרות משפחות נקרעו לגזרים "על הדרך" ובשביל מה?
בשביל שעוד כמה שנים נתחיל את המעגל הזה מחדש?
אני באמת ישבתי בימים האחרונים וניסיתי לחשוב לראשונה לעומק על המשמעות של כל זה, על כל תוצאה אפשרית של המבצע הזה, או של כל מבצע אחר שהתקיים במדינה, ואם תרצו אפילו כל מלחמה שהתקיימה במדינה. נחשו מה? באף אחד מהמקרים לא הצלחתי לחשוב על תוצאה אחרת מאשר מבצע נוסף מספר שנים אחר כך, שלא הוא ולא קודמיו ולא הבאים אחריו לא יביאו סוף.
תקראו לזה פסימיות, אני קוראת לזה ריאליזם- אין פתרון למצב שבו אנחנו נמצאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wasteland
