Meanwhile, In The Middle Of Nowhere

לא ברור לי אפילו אם אתה בפנים וגם לא שאלתי כי אני חושבת שלא הייתי יכולה להתמודד עם התשובה

אבל לפי הדיווחים, אתה כן.

ועם כל פרסום שמותר ובו שמות חדשים של חיילים שנהרגו במבצעים, אני עוברת בנשימה עצורה על כל התמונות שמופיעות, ועל כל השמות שכתובים, שלוש פעמים או יותר, רק כדי לוודא ומתפללת תוך כדי-אפילו שאני בכלל לא מאמינה באלוהים-שאני לא אזהה שם אף אחד ובטח ובטח שלא את הבנדוד או אותך.

כי פתאום גדלנו ומי שנמצא שם הם אנשים בגיל שלי. זה כבר לא צער רחוק על החיילים הגדולים הגיבורים ששומרים על הילדה הקטנה שהייתי. זו חרדה שמקננת באחורי התודעה שלי, ומשתלטת עליה כל פעם שאני פותחת את החדשות באינטרנט כי יש שם פאקינג אנשים שיקרים לי.

זה לא מוביל אותנו לשום מקום. אני באמת לא רואה סוף.

אפילו אם נצא כשידינו על העליונה מה"מבצע" הזה, מה שווה ה So called ניצחון הזה, כשעשרות משפחות נקרעו לגזרים "על הדרך" ובשביל מה?

בשביל שעוד כמה שנים נתחיל את המעגל הזה מחדש?

אני באמת ישבתי בימים האחרונים וניסיתי לחשוב לראשונה לעומק על המשמעות של כל זה, על כל תוצאה אפשרית של המבצע הזה, או של כל מבצע אחר שהתקיים במדינה, ואם תרצו אפילו כל מלחמה שהתקיימה במדינה. נחשו מה? באף אחד מהמקרים לא הצלחתי לחשוב על תוצאה אחרת מאשר מבצע נוסף מספר שנים אחר כך, שלא הוא ולא קודמיו ולא הבאים אחריו לא יביאו סוף.

תקראו לזה פסימיות, אני קוראת לזה ריאליזם- אין פתרון למצב שבו אנחנו נמצאים.

גם אחותי הקטנה תתגייס לצה"ל

גם הילדים שלה

גם הילדים שלהם.

הלוואי ויכולתי להביא את הכלבה אליי לחדר כדי שאני אוכל לישון איתה וללטף אותה כדי להרגיע את עצמי ולהקשיב לנשימות הקצובות והשלוות שלה, שהן רוויות באוויר מלוא הריאה כי היא לא צריכה לחשוב על הכל בבת אחת וגם על עוד קצת ובנוסף גם על המצב הביטחוני המתוח, נשימות שנעשו מאוד נדירות וזרות עבורי לאור הנסיבות, והיא תגרום לי להרגיש בטוחה וקצת פחות בודדה וקצת פחות מפוחדת מהחושך בבית של חמש נפשות.

חבל רק שאסור לה לרדת את המדרגות

ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו.

אני, שולטת על החיים של עצמי, ולא אף אחד אחר.