הייתה לי מוזה אתמול בפעם הראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, וכמו מטומטמת לא כתבתי בשום מקום."אני אזכור את זה, " חשבתי לעצמי. "זה טוב מכדי שאני אשכח את זה."
מיותר להגיד ששכחתי.
השביזות היא overwhelming.
קשה לתאר את זה. לא ברור לי למה אני כל כך מפחדת מהזמן שעובר, הרי לא עד כדי כך גרוע שם.
ומתחיל להמאס לי מהלבד הזה. למרות שאני חושבת שהאמת היא שפחות נמאס לי להיות לבד מאשר שנמאס לי לשמוע את כולם סביבי מדברים על כמה שהם לא לבד.
הכל נראה לי כל כך סתמי
הכל נראה לי כל כך שטותי ודפוק.
מה לעזאזל אכפת לי, וואלה, שמצאתם רשמית את החזה המושלם ??
אני מוצאת שאכפת לי מהרבה פחות דברים, ולא לטובה.
ואני מוצאת שהסבלנות שלי הולכת ונעלמת. הסבלנות שלי, שכל כך הערכתי, כאילו מתפוגגת ככל שהזמו עובר. אני כבר לא יכולה לעמוד בתור כמו שצריך. לא יכולה לשמוע את כולם מדברים מסביבי על השטויות שלהם ועל האגו שלהם ועל עצמם. (כן אמא, אני מתכוונת גם אליך) כי אני מוקפת במספיק אגו של אנשים אחרים בצבא. רציני, כמה אפשר להאדיר את עצמך ???
אני צריכה לסדר את החדר.
אני צריכה לסיים את השאלות שקיבלתי. כי מי היה מנחש שבעצם בתוך הצבא הזה חזרתי לבית ספר. פאקינג עבודה לחופש.
אני מרגישה תקועה. לא מתקדמת לעבר שום מקום ונראה גם שלא עברתי שום מרחק.
ואולי בכלל זה הכל בגלל השעה בלילה.
(שד"א שמתי לב שכבר כמה זמן ישרא מפרסם לי את השעה הלא נכונה. מקדים לי בשעה !)
וזהו. אני מניחה שזה מה שיש לי להגיד, עכשיו כשלראשונה בחודשיים האחרונים עצרתי והסתכלתי מסביבי, ראיתי איפה אני נמצאת, לא בהכרח פיזית, והתחלתי לקלוט קצת היכן אני עומדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wasteland
