הייתה לי מוזה אתמול בפעם הראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, וכמו מטומטמת לא כתבתי בשום מקום."אני אזכור את זה, " חשבתי לעצמי. "זה טוב מכדי שאני אשכח את זה."
מיותר להגיד ששכחתי.
השביזות היא overwhelming.
קשה לתאר את זה. לא ברור לי למה אני כל כך מפחדת מהזמן שעובר, הרי לא עד כדי כך גרוע שם.
ומתחיל להמאס לי מהלבד הזה. למרות שאני חושבת שהאמת היא שפחות נמאס לי להיות לבד מאשר שנמאס לי לשמוע את כולם סביבי מדברים על כמה שהם לא לבד.
הכל נראה לי כל כך סתמי
הכל נראה לי כל כך שטותי ודפוק.
מה לעזאזל אכפת לי, וואלה, שמצאתם רשמית את החזה המושלם ??
אני מוצאת שאכפת לי מהרבה פחות דברים, ולא לטובה.
ואני מוצאת שהסבלנות שלי הולכת ונעלמת. הסבלנות שלי, שכל כך הערכתי, כאילו מתפוגגת ככל שהזמו עובר. אני כבר לא יכולה לעמוד בתור כמו שצריך. לא יכולה לשמוע את כולם מדברים מסביבי על השטויות שלהם ועל האגו שלהם ועל עצמם. (כן אמא, אני מתכוונת גם אליך) כי אני מוקפת במספיק אגו של אנשים אחרים בצבא. רציני, כמה אפשר להאדיר את עצמך ???
אני צריכה לסדר את החדר.
אני צריכה לסיים את השאלות שקיבלתי. כי מי היה מנחש שבעצם בתוך הצבא הזה חזרתי לבית ספר. פאקינג עבודה לחופש.
אני מרגישה תקועה. לא מתקדמת לעבר שום מקום ונראה גם שלא עברתי שום מרחק.
ואולי בכלל זה הכל בגלל השעה בלילה.
(שד"א שמתי לב שכבר כמה זמן ישרא מפרסם לי את השעה הלא נכונה. מקדים לי בשעה !)
וזהו. אני מניחה שזה מה שיש לי להגיד, עכשיו כשלראשונה בחודשיים האחרונים עצרתי והסתכלתי מסביבי, ראיתי איפה אני נמצאת, לא בהכרח פיזית, והתחלתי לקלוט קצת היכן אני עומדת.
לא ברור לי אפילו אם אתה בפנים וגם לא שאלתי כי אני חושבת שלא הייתי יכולה להתמודד עם התשובה
אבל לפי הדיווחים, אתה כן.
ועם כל פרסום שמותר ובו שמות חדשים של חיילים שנהרגו במבצעים, אני עוברת בנשימה עצורה על כל התמונות שמופיעות, ועל כל השמות שכתובים, שלוש פעמים או יותר, רק כדי לוודא ומתפללת תוך כדי-אפילו שאני בכלל לא מאמינה באלוהים-שאני לא אזהה שם אף אחד ובטח ובטח שלא את הבנדוד או אותך.
כי פתאום גדלנו ומי שנמצא שם הם אנשים בגיל שלי. זה כבר לא צער רחוק על החיילים הגדולים הגיבורים ששומרים על הילדה הקטנה שהייתי. זו חרדה שמקננת באחורי התודעה שלי, ומשתלטת עליה כל פעם שאני פותחת את החדשות באינטרנט כי יש שם פאקינג אנשים שיקרים לי.
זה לא מוביל אותנו לשום מקום. אני באמת לא רואה סוף.
אפילו אם נצא כשידינו על העליונה מה"מבצע" הזה, מה שווה ה So called ניצחון הזה, כשעשרות משפחות נקרעו לגזרים "על הדרך" ובשביל מה?
בשביל שעוד כמה שנים נתחיל את המעגל הזה מחדש?
אני באמת ישבתי בימים האחרונים וניסיתי לחשוב לראשונה לעומק על המשמעות של כל זה, על כל תוצאה אפשרית של המבצע הזה, או של כל מבצע אחר שהתקיים במדינה, ואם תרצו אפילו כל מלחמה שהתקיימה במדינה. נחשו מה? באף אחד מהמקרים לא הצלחתי לחשוב על תוצאה אחרת מאשר מבצע נוסף מספר שנים אחר כך, שלא הוא ולא קודמיו ולא הבאים אחריו לא יביאו סוף.
תקראו לזה פסימיות, אני קוראת לזה ריאליזם- אין פתרון למצב שבו אנחנו נמצאים.
מה הייתי אמורה לעשות כשאחותי הקטנה אומרת שהיא פוחדת, כשהיינו שתינו במקלט והרגע הייתה אזעקה.
הייתי אמורה להגיד לה את האמת, שאני פוחדת גם ? להגיד לה שעם כל אזעקה או כל קול שמישהו עושה נופל לי הלב ואני רוצה לבכות?
אז אמרתי לה שאין לה מה לדאוג. אמרתי לה שיש לנו את הצבא הכי טוב בעולם. שלא סתם הוא צבא ההגנה לישראל. שהוא הוכיח את עצמו פעם אחר פעם בעבר. שגייסו אלפי אנשים מכל הארץ כדי שיגנו עלינו, והם יעשו את זה, אז אין לה מה לדאוג. וכל הזמן הזה רק הייתה בראש שלי התמונה שלו מתרחק עם התיק על הגב והידיעה שאמא שלו לא ישנה כבר כמה לילות. אז מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה לשכנע אותה כשאני זאת שצריכה שכנוע? ובמשך כל הזמן הזה היא הסתכלה עליי בעיניים גדולuת ומבט מתפלא, כאילו כל מילה שיוצאת מפי היא זהב.
"הצבא הכי חזק בעולם?"
אז חייכתי אליה חזרה חיוך מרגיע ואמרתי
"הצבא הכי הכי חזק בעולם".
הפסקת האש הזאת היא רק פתרון זמני. מה ייקרה כשיהיה פיגוע עוד איזה יומיים שלושה והכל יתפרץ מחדש, הרבה יותר חמור והרבה יותר דרסטי?
היא התיישבה במיטה בסערה, מתעוררת מסיוט מבעית, כשמשהו פגע לה בראש וקטע את המחשבות שהבזיקו בראשה. המדליות מהתקופה בה הייתה בחוג הג'ודו כמו הטיחו אותה חזרה לעבר רגעים מהעבר. היא שבה והביטה בעגמומיות בחדר מסביבה, בוחנת אותו בעיניים חדשות. החדר עמד מלכת, כמו קפא בזמן כפי שקפאו העצים בחוץ ברוח הקרה.
הקיר עוד היה צבוע בציורים יפים שפעם היו מיועדים לאחותה בכלל, עוד לפני שקיבלה את החדר לעצמה. היא נזכרה איך כשהעבירה את כל הבובות שלה למיטה החדשה, שהייתה, כמובן, צמודה לקיר הזה ממש, אמא שאלה אם היא רוצה לצבוע אותו מחדש. אז זה לא היה בא בחשבון, לא היה מתקבל על הדעת. היא חשבה, עד כמה שהיא ואחותה הגדולה היו בכאסח, תמיד היה בה חלק קטן איפהשהו במוח שהעריץ אותה.
משב רוח קריר נכנס מהחלון והיא נרעדה. היא התאפקה שלא לרוץ למעלה לתנור האפייה ולהצמיד את ידיה המאובנות לזכוכית השקופה למחצה, שהייתה חמימה, כך שיערה, עוד מארוחת הערב, בדיוק כמו שהייתה עושה כשהייתה ילדה. אותה ילדה שהייתה בג'ודו והעריצה את אחותה כל כך, עד שלא רצתה למחוק את הדולפינים והצדפות מהקיר.
ועכשיו הקיר כבר לבן. המדליות איפהשהו בארון והתנור מזמן לא בשימוש. עכשיו הצבא לקח ממנה את אחותה והבית דחף אותה ממנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wasteland
