יש לי חולשה: קשה לי לזרוק דברים שהשתמשתי בהם.

בכל ערב פסח אני עובר על כל האוספים שלי ומנסה למצוא משהו שלא יהיה אכפת לי להיפטר ממנו. ברוב הפעמים אני לא מוצא (הן לא יעלה על הדעת שאבחר להשליך את אותו שרבוט מהוה מכיתה ג' הנמנה על אוסף הציורים שלי. זו חוליה חשובה במיוחד שגורמת לי להביט בסיפוק על ההתקדמות שלי מאז ועוזרת לי להיזכר בחיוך חולמני בשיעור ששיעמם אותי למוות ושבו ציירתי אותו) ואז אני פשוט נאלץ לקבוע לעצמי סדרי עדיפויות, להתעלם מהכאב הכרוך בכך ולהשליך דברים חשובים פחות או אוספים שלמים שגורלם נחרץ ברגע של מחשבה פזיזה ובעיניים סגורות. בכל זאת, צריך לפנות מקום לדברים שיגיעו במהלך השנה שאחרי.

כשזה מגיע לפריטי אלקטרוניקה, המצב שלי גרוע עוד יותר. לא משנה עד כמה אני לא צריך אותם, או עד כמה הם מקולקלים - עד שלא יהיה להם שום שימוש אחרי פירוק ובדיקת החלקים שעשויים לשמש כחלקי חילוף, הם יועברו לצבירת אבק שקטה באוסף האלקטרוניקה שלי או לתצוגה על אחד המדפים. כך למשל, למרות שכבר שנתיים אני משתמש במכשיר מדגם מתקדם בהרבה, אני לא מוכן בשום אופן להיפטר ממכשיר הפאלם בין ה-12 שליווה אותי בנאמנות במשך מספר שנים. כך נראים שני המכשירים זה לצד זה (למרות שזה לא נראה בתמונה, שניהם פועלים מצויין. אפילו הסוללה עדיין בשיא כוחה):

למה אני מספר את כל זה? כי אתמול הייתי צריך להעלות לבויידם מספר דברים וכשטיפסתי פנימה (או יותר נכון לומר - זחלתי) גיליתי בלגן גדול והחלטתי שצריך להוציא הכל ולסדר מחדש. אמא שלי מצאה את זה כהזדמנות נהדרת לפתוח ארגזים ולעשות "בררה" והתחילה למיין חפצים שלדעתה אין בהם צורך. היא לא תיארה לעצמה את מה שיתרחש בגלל זה. בארגזים ששכנו אחר כבוד בבויידם ונפתחו בחשאי לשם המיון היו ארוזים בסדר מופתי זכרונות ילדות שכללו משחקים שנקברו שם מחוסר מקום, יצירות עבר ובובות פרווה שבהחלטה מהירה של אמא שלי מצאו שם את מקומם במעבר הדירה.

אף אחד מאיתנו לא ידע על התכולה ואמא שלי כמעט סיימה למיין כשהעפתי מבט וגיליתי בידיים שלה דובון פרווה עייף וזקן מחייך אלי בטוב לב. השנים לא הטיבו איתו במיוחד, אבל ההצצה החטופה על הדובון בן ה-30 הספיקה לי כדי לחבוק אותו בחום ברגע שאחר כך לעיניה המשתוממות של אמא שלי. הדקות שאחר כך עברו בנבירה קדחתנית בארגזים הממויינים ושלייה של חפצי עבר שכמעט נגזר דינם להשלכה אל האשפה. עבור אמא שלי - הדברים שהצלנו הן שטויות חסרות ערך, אבל עבורנו הן עולם ומלואו (הו לא. היא לא התכוונה להשליך את הדובי. יש לו משמעות בשבילה אפילו יותר מאשר בשבילי למרות שהיא לא ממש שיחקה בו כשהיתה ילדה (הוא שימש בין השאר כפריט תפאורה באחת מתמונות הילדות הבודדות שלה) בגלל שהוא ניתן לה ע"י קרובת משפחה יקרה במיוחד).

בין הדברים שהצלתי: דומינו מזכוכית שבו חסרה אבן משחק אחת (איך אפשר להשליך כלאחר יד את זכרונות משחקי הדומינו המשפחתיים של שבת אחרי הצהרים?), שפן פרווה קטנטן ומתוק במיוחד (הוא קישט את השולחן שלי במשך שנים לפני שנקבר בארגז כשעברנו דירה), דגם של מטוס F-16 של חיל האוויר הישראלי (עד שהצלחתי לקבל אותו מהדוד שלי ששמר עליו בספריה מאחורי דלתות זכוכית גבוהות...) ו... זה:

כן. בזמן שאתם ישבתם ובהיתם ב-Rayman שקיפץ על המסך או בלוחם עז הנפש מ-Doom, אני שרפתי שעות במשחק המטופש הזה של נינטנדו בבית של סבא וסבתא שלי בחודשי הקיץ. הייתי צריך לשכנע את הדוד שלי לוותר על רגשות הנוסטלגיה שלו כדי למקם אותו אצלנו בבית בירושלים ואמא שלי רצתה למחוק את כל עבודת השכנוע הקשה ואת הזכרונות במחי יד.

בשעה שאני והאחיות צהלנו ורקדנו למראה הזכרונות המוכרים והחמימים, אמא שלי הסתכלה עלינו בתמהון גובר ולא הבינה מה אחותי מוצאת בארנבת הפרווה השמוטה והמלוכלכת שזה עתה מצאה בארגז שנועד לזריקה. רציונל לא היה כאן. לא הצלחנו להסביר בצורה הגיונית למה אנחנו כל כך שמחים למראה מה שידענו שהוא בסך הכל שטויות ילדותיות, אבל הרגש שהציף פתאום לא נתן מקום לשום דבר אחר. את היום סיימנו עם מספר חפצים שהואלנו להפרד מהם כפרס ניחומים עבור אמא שלי שנבהלה מהחפצים שעברו לשכון אחר כבוד בחדרים שלנו וגם בגלל שאחרי ההתרגשות הראשונית ההגיון שלנו בכל זאת הצליח לעבוד ולהסביר לנו למה אנחנו לא צריכים לשמור משהו שהקשר היחיד שלנו אליו הוא העובדה שהוא שכן פעם בארון המשחקים והוצא לעיתים נדירות כשלא רצינו לשחק בדברים אחרים.

מה דעתכם? נוסטלגיה היא דבר נכון ובריא או רגש שטותי שגורם לנו לצבור שטויות לאורך שנים?

שלכם,

- נרקיס.

נ.ב. אחד מהמשחקים שהוצאתי מהארגזים הוא "אבלון" (Abalone) - משחק מאד אהוב עלי שקיבלתי במתנה לרגל אירוע כלשהו שאני לא מצליח להיזכר בו כרגע. צריך לרענן את הזיכרון ואת הכישרון, מישהו בא לשחק?