בראיון ל"הכל דיבורים" - תוכניתו של ירון דקל ברשת ב', טענה היום פרופ' חנה יבלונקה - מרצה באוני' בן-גוריון, חוקרת שואה והיסטוריונית מוזיאון לוחמי הגיטאות - כי על מערכת החינוך לקצץ בהוראת השואה בצורה דרסטית ולהתמקד בתרבות הישראלית ובקיומו של העם היהודי בארץ. "על ישראלי להתחבר לישראל כפי שאנגלי מתחבר לאנגליה. המעבר לא צריך להתבצע דרך אושוויץ וטרבלינקה ואת המסעות לפולין כחלק מתוכנית הלימודים צריך לבטל משום שהם גורמים לנעיצת הזהות הלאומית בפולין ולהצגת המדינה היהודית כמקלט בלבד", טענה בלהט. היא הוסיפה גם כי "מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה. בתימן ובהודו לא היתה שואה ואף על פי כן הן קיבלו עצמאות מן המנדט הבריטי. הטענה לפיה מדינת ישראל קמה בזכות השואה איננה נכונה עובדתית והיא גם מעמיקה את ה'שריטה' הגורמת לנו להשתמש בזכר השואה בהקשרים לא נכונים" (אלו עיקר דבריה. זה אינו ציטוט מדוייק).

יש אמת כלשהי באמירה כי "מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה", אך טעות קריטית היא להשוות את ישראל לתימן ולהודו. בניגוד למדינות אלו בהן שכנו לאומים משנים קדמוניות והמנדט היה זמני בלבד, הרי שמאז גלות רומא לא שכנו בארץ ישראל יהודים בלבד וסיום המנדט לא היה מקנה בהכרח עצמאות ישראלית ע"י האו"ם. על הקושי שבהקמת מדינה יהודית אילולי השואה יעידו נאומיהם של נציגי הקונגרס היהודי שעסקו בעיקר בזכותו של העם לעצמאות על רקע השואה שהתרחשה עליהם ונאומי נציגי מדינות כמו ברית המועצות וארצות הברית שעסקו ברובם בזכותו של העם היהודי על ארצו כמקלט מפני שואה נוספת; כי בניגוד לאנגלי המתחבר לאנגליה, "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים" (מתוך מגילת העצמאות). סביר אף להניח שאילולי השואה לא היה זוכה הענין היהודי לסימפטיה כלל עולמית שכזו.

לקחי השואה אינם רק "לא תרצח", כפי שטענה הפרופ', אלא העובדה שאדם יכול להירדף בשל מוצאו על אף שהוא חף מפשע. צודק ראש הממשלה נתניהו באמרו כי לקחי השואה לא נלמדו ושנאת העם היהודי ושלילת קיומו הפכו בידי איראן (וכמו כן החמאס) לשנאת מדינת היהודים ולשלילת קיומה.

אמת. השואה כתפיסה מנחת דרכה הבלעדית של המדינה היא שגויה ביסודה, משום ששורשי הזכות של העם היהודי על ארצו נעוצים כמה אלפי שנים לפני התרחשותה של השואה, אבל לא ניתן להתמקד בתרבות הישראלית ובישראל שאחרי 1948 ולהתעלם מאירוע מכונן שכזה בתולדות העם והמדינה היהודים. אם על תשומת הלב המעטה המוקדשת לתרבות ישראל תלונותיה של הפרופ', אין זה בשל התמקדות בלעדית בזכרון השואה אלא בשל מערכת החינוך הכושלת בהנחלת חינוך ובוחרת בהנחלת ציוני בגרות. זוהי בסך הכל התוצאה של לימודי היסטוריה המתחילים בתקופת התיכון וכל עיקרם הוא הציון בתעודת הבגרות.

טעה ירון דקל בסכמו את הראיון במילים "הרגזת ימנים רבים", משום שזכר השואה אינו ענין לדעה פוליטית, לימין או לשמאל, אלא לכל מי שבשם ישראל יכונה. איך כתב ברל כצנלסון (בהתייחסו לטיול ומחנה קיץ שערכה תנועת הנוער של תנועת העבודה ביום תשעה באב של שנת 1934)? "את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה... כיצד נגיע לכך? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש - כתינוקות שנולדו?! דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות... מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".

בה במידה, לא ניתן לקצץ בזכרה של השואה בטענת השימוש שאיננו הוגן ובהיותה על חשבון לימודי ההווה. ארצנו אינה מגדירה את זכותנו עליה, כי אם ההיסטוריה שלנו והקשר אליה הם שעושים זאת. השואה, כמו גלויות בבל ורומא, כמו גם ההבטחה לאברהם ויציאת מצרים, היא אחת מאותן נקודות מפתח עיקריות שעל העם היהודי לנצור בליבו, לזכור ולא לשכוח.

שלכם,

- נרקיס.