"אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח"
(שיר הרעות, חיים גורי)
יש משהו לא ברור שמציק לי ביום הזה: כשאתם מכריזים שתזכרו את "יפי הבלורית והתואר", למה אתם מתכוונים? מהו בעצם הזיכרון שאותו אנחנו אמורים לזכור ביום הזה? כי כשאני שומע את "יפי הבלורית והתואר", עולה לנגד עיני דמותו יפת הבלורית והתואר של רועי רוטברג, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז שנרצח ב-29 באפריל של שנת 1956 בידי ערבים שהסתננו ממצרים. באזניי עוד נשמעים הדי הספדו של משה דיין על קברו הפתוח של רועי: "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי - האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
ביום הזה מציינים גם את זכרם של נפגעי פעולות האיבה שגורלם קשור בזה של "חיילי צבא ההגנה לישראל וכל לוחמי המחתרות וחטיבות הלוחמים במערכות העם וכל אנשי קהילת המודיעין, הבטחון ואנשי המשטרה" שנפלו חלל בהגינם על מולדתם. אלו גם אלו נפגעו אך ורק בשל היותם אזרחי מדינת ישראל ונאמניה.
למה אני מזכיר את זה? יש אמנם ערך בזכר הנספים לכשעצמו, אבל זה לא מספיק. צריך גם לזכור את הסיבה שבשלה נפלו כל אלה, אסור להתכחש לשנאה המלובה ע"י מנהיגי מדינות ערב וארגוני הטרור ולתרץ אותה בנימוקים כאלה ואחרים. בשעה שבה אנו זוכרים את אותם יפי בלורית ותואר שנפלו בהגינם עלינו או בגלל שנאה בשל מוצאם, צריך לשים לב לקשר ביניהם, לקרבה (שאינה מקרית) שבין היום הזה ליום העצמאות ולא לתת ל"שקט של בוקר האביב" לסנוור אותנו ולעוור את עיננו מלראות את האויבים האורבים לנפשנו על קו התלם.
יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי מִעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר. (יזכור)
שלכם,
- נרקיס.
יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי מִעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
כינוי:
The prince. Narkis.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
