האמת היא שכשאני ניגש לנושא הזה אני מוכרח לציין שאין לי בו מושג של ממש. פסיכולוגים הם עם שמעולם לא פגשתי, אבל את ההתרשמות שלי בנוגע אליהם ולעבודתם קיבלתי מכתבות בנושא וגם מהרבה מאד פוסטים של בלוגרים כאן בישרא.

אז מה? לא הרבה. סתם, כשאני חושב על זה (או חושב באופן כללי, אם להודות על האמת), פסיכולוגים מוכרים אשליה בסך הכל. בסופו של דבר, ההקשבה השקטה וההסכמה שבשתיקה, ההנהונים הקלושים וההמהומים הטריוויאליים הם לא דברים שמיוחדים ליחידי סגולה. כל אדם, בסופו של דבר מסוגל לזה. אלא מה? אם תשאלו אותי (ואתם לא תשאלו, כרגיל), זה מתחיל בראש ובראשונה מהבית. יש איזשהו קצר עם האנשים הקרובים, איזושהי תגובה שלא רצינו לקבל. אז מאבדים את האמון ועוברים הלאה, עד שמגיעים לסף רתיחה כזה או אחר. פתאום, כשמחפשים מישהו לשתף בבעיה (או בסתם מועקה), לא ממש מוצאים והאפשרות הנותרת היא פנייה לאדם זר, "איש מקצוע" שבידיו יופקד האמון האבוד.

כל זה לא אמור לקרות בעולם מתוקן, אבל בעולם שלנו שבו כל אחד לעצמו, זה קורה הרבה. מדברים לקיר, נהנים מתגובה וירטואלית שנותנת אשליה של הבנה ואז מגלים שאין כלום (איך אומרת הקריקטורה? "האישיות שאני משווק כשלי בפייסבוק מתאימה לאישיות שאת משווקת. רוצה להפגש כדי שנוכל להתאכזב?").

איך כתבה רחל נעמי רמן על הכריכה האחורית של ספרה "סיפורים משולחן המטבח"? - "כל אדם הוא סיפור. כשהייתי ילדה, נהגו אנשים לשבת סביב שולחנות המטבח ולספר את סיפוריהם. איננו מרבים לעשות זאת כיום. הישיבה סביב השולחן וההאזנה לסיפורים אינה רק דרך להעביר את הזמן. זו דרך להעביר את החוכמה זה לזה. להעביר את החומר שעוזר לנו לחיות חיים ראויים ובעלי משמעות. למרות עוצמתה האדירה של הטכנולוגיה, רבים מאיתנו עדיין אינם חיים טוב. ייתכן שאנחנו צריכים לשוב ולהאזין זה לזה."

זה המקום שבו פסיכולוגים נוטלים שליטה. הם עוזרים, בהחלט, אני לא מפקפק בכך. אבל הם גם יוצרים תלותיות. כמה פעמים תשמעו את הביטוי "אני צריך/ה את הפסיכולוג/ית שלי"? ועכשיו השוו את זה למספר הפעמים שבהם נתקלתם, אם בכלל, בהתבטאות "יופי, אני מרגיש/ה כל כך טוב, אני עצמאי/ת. לא צריך/ה יותר לראות את הפסיכולוג/ית".

ואם זה נראה שאני כועס על זה - אז לא, אני סתם עייף כשאני כותב את הדברים האלה. אבל אני באמת לא מצליח להבין לשם מה נחוצים הפסיכולוגים בכל בעיה קלה. האם באמת נעלמו האנשים?

שלכם,

- נרקיס.