בשבוע האחרון נדמה שנחשפנו לפן חדש, לא מאד מוכר, של הישראליות. כן, מסתבר שגם ישראלים מסוגלים להרים מחאות וחרמות צרכנים. ואני מדבר, כמובן, על הקוטג'. אז כן, כל הסולידריות הישראלית שמדברים עליה כל הזמן מוצאת לעצמה פעם בכמה עשרות שנים איזשהו פתח להתבטא, התקשורת חוגגת והכנסת רועשת. אבל מה? לא הכל ורוד.

קצת אחרי הסיקור הנלהב של קבוצת המחאה, הודיע רמי לוי על חיתוך של מחירי הקוטג' בכ-30% למשך שבוע (כן כן, 4.90 זה לא 4.00, זה 5.00). רשת שופרסל לא נותרה חייבת ולפי השמועות הציעה מבצע בסגנון "אחד פלוס אחד" (למה שמועות? כי אני עצמי לא נתקלתי בידיעה כזו, ואם להודות על האמת - לא חיפשתי) ורק "מגה" נותרה מדשדשת מאחור בחוסר פופולאריות. מה עשה עמישראל? מיהר לפשוט על המקררים והשאיר אותם כמצולה שאין בה דגים. באותו הזמן, שם למעלה - במועצת המנהלים של תנובה, חככו ידיים בסיפוק וקרצו תוך כדי חיוך רב משמעות.

כשנפתח המאבק, אחד מכללי היסוד שלו קבע: "לא לקנות קוטג'. תנו לו להרקיב על המדפים". הנהירה אל הקוטג' במחיר הזה רק הזיקה למאבק, משום שהמחירים הללו (הזמניים, יש לציין) הם תוצאה של מחשבה של אנשי עסקים ממולחים שהחליטו לרכוב על הגל ולזכות באהדה. היצרניות לא עומדות מאחורי המהלך ואפילו יש לו נקודת סיום מוגדרת. מה יקרה אחר כך? הציבור ישמח במחיר הזול ויירגע ואחר כך כבר לא ישוש לשוב ולהשתתף בחרם נוסף שכזה (מה שמעלה את האפשרות לתיאוריית קונספירציה בנוגע לעמידתן של היצרניות מאחורי ההוזלה הזמנית). ככה זה היה עם מחירי הדלק שההפגנות והסיקור התקשורתי שלהם פחתו משמעותית ברגע שהכנסת קיימה דיון בנושא והחליטה על הוזלה, אפילו אם מינורית, וככה זה יהיה גם כאן. אפילו מקימי הקבוצה כבר נכנעו חלקית והכריזו באיוולתם שהמהלך הזה הוא ניצחון.

בנוסף, לפחות לפי דף המחאה, חרם הקוטג' אמור להכנס לתוקפו רק ב-1 ביולי. סיסמת הקבוצה הקובעת כי "בכל חודש נחרים מוצר אחר למשך כל החודש" נובעת מנאיביות ומעיוורון בראיית המציאות. במקור נועד ה-1 ביולי לאפשר מרווח זמן מספיק לאיסוף תומכים במחאה, אבל במצב העכשווי יש להקדים החרם ולהכות בברזל בעודנו חם. המטרה היא לעורר מאבק אפקטיבי, לא לאסוף כמה שיותר "לייק"ים בפייסבוק. המרחק עד להתחלה הרשמית של החרם לצד ההייפ התקשורתי הגואה הם מרכיבים מושלמים למתכון שימסמס את המחאה מבלי שהיצרניות תידרשנה לנקוף אצבע בנושא.

אולי זה רק אני, אבל כשיום לאחר סיום שביתת העובדים הסוציאליים נשמעה הודעת ההסתדרות הרפואית על שביתה, נאנחתי בייאוש וחשבתי לעצמי: "הם איבדו את המומנטום. במקום לרכוב על גלי האהדה התקשורתית (האובססיבית) לשביתת העובדים הסוציאליים, בחרו הרופאים להתחיל את מחאתם לאחר שהמאבק והסיקור התקשורתי כבר יצאו מאפו של הציבור". למרבה הפתעתי, טעיתי. התקשורת סיקרה את השביתה בצורה אוהדת במיוחד ביומה הראשון וגם הפציינטים (או לפחות אלו שהתראיינו) תמכו במאבק בכל פה. אבל בטווח הארוך התברר שצדקתי - כבר באותו שבוע, הוצנע הסיקור התקשורתי והמטופלים החלו לרגון על השביתה. ידעתם בכלל שבחודש שעבר קיימה ההסתדרות הרפואית בכל יום הפגנה במקום אחר בארץ? (אין לי נתונים לגבי החודש הזה, כי גם את הסיקור שבזנב העמוד האחרון כבר הפסיקו).

ואם תוסיפו לזה את המשפט הכל-כך מתאים להוויה הישראלית "אדם לאדם זאב", תמצאו את עצמכם נבוכים במיוחד. כי ברגע שהאנוכיות שולטת ביחסי איש לרעהו, ברגע שהאידיאולוגיה שבליבנו כבתה והמטרות המנחות אותנו הפכו להיות בעיקר חומרניות (וזה התחיל כבר לפני זמן רב), האחדות נעלמה. לצד קומץ זעום של אידיאולוגים ומשוגעים לדבר שיחזיקו באדיקות בחרם הקוטג', תמצאו ציבור גדל והולך שהחליט שנמאס לו ויקנה קוטג' כדבר שבשגרה עד החשיפה הבאה ועד ההייפ התקשורתי הבא. היצרנים ימשיכו לצחוק אל המקטורן כל הדרך אל הבנק.

בנוגע אלי - אני אישית לא מבצע את הקניות, אבל אפילו אם אמא שלי תחליט להמשיך ולקנות את הקוטג', יש סיכוי גדול שהוא ירקיב במקרר שבבית במקום בזה שבחנות. זה לא בגלל שאני אידאליסט שכזה, כי בדברים כאלה באמת שלא אכפת לי. זה בגלל הרגלי האכילה המבולגנים שלי. זה בגלל שהסיכוי שאני אגש למקרר, אראה את הקוטג', אוציא אותו וגם אשתמש בו במהלך הארוחה - נמוך למדי.

שלכם,

- נרקיס.