איכשהו, בין כל הכותרות על המפלה שספגה ישראל ביתנו בערב האחרון בניסיונה להעביר בכנסת את ההצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת ארגונים מסויימים שהגדרתם המדוייקת נתונה במחלוקת (ולא, לא מדובר בהצעת חוק, או לפחות כך טוענות נוסחת ההצעה וההודעה לעיתונות), שמתי לב לתופעה נפוצה למדי.

עד כמה נפוצה? שפטו בעצמכם: אתם מוזמנים לבדוק כמה דעות בנוגע לחוקיותו ודמוקרטיותו של המהלך הופיעו היום בעיתונים, בטלוויזיה ובאינטרנט. השבוע החולף עמד בסימן שטף גדול אפילו יותר בעקבות אישור החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם. עכשיו אתם מוזמנים לבדוק לאיזה אחוז מסך הכותבים יש זיקה ברורה לענייני משפטים. תוכלו להווכח בקלות שבישראל כל אדם הוא יודע-כל ומשפטן בעיני עצמו, לרוב אפילו בלי לדעת על מה בכלל הוא מדבר ובלי לנסות לגשת לנוסח החוק או התקנה עצמם (וכן, גם אני בטשתי בסוגיה המשפטית בשבוע שעבר, אבל לי יש פריבילגיה של ניסיון משפטי כלשהו ובדיקה של המקור. למרות זאת, אתם יכולים להיות רגועים - אני אידיוט מסיבות אחרות גם ככה).

למען האמת, זה לא מפתיע בהתחשב במחקר שנערך ב-2005 וגילה שבישראל מספר עורכי הדין ביחס לאוכלוסיה (אחד ל-220 לפי ynet, אחד ל-211 לטענת גלובס) הוא הגבוה ביותר בעולם (ואם מצליבים את נתוני הלמ"ס לסוף 2010 עם נתוני לשכת עורכי הדין, ניתן להסיק בחישוב גס שבשנת 2010 היחס הוא של אחד ל-160).

זה מפתיע עוד פחות אם מביאים בחשבון את ירידת ערך המילה הכתובה בעשור האחרון ואת מלחמת הקיום הדורשת להביא לידיעת הציבור את "הדבר הגדול הבא" שיחזיק מעל המים למשך חמש דקות תהילה את העיתון/התחנה/הערוץ/אתר-האינטרנט העומדים מאחורי הדברים הצהובים מחוללי הסערה - שני פרמטרים המשפיעים באופן ישיר על מקצועיותם של עיתונאים, על רמת התחקיר שהם מבצעים ועל הבחירה של עורכים כאלה ואחרים. כל זה בלי להתייחס לענייני דעה, שם הבלגן גדול עוד יותר.

יכול להיות שאני פסימי, אבל בסופו של יום, אם לא ייעשה דבר, התקשורת תמשיך לקרטע בתפקיד "כלב השמירה של הדמוקרטיה" בדרכה שלה. כך למשל, הוגן הרבה יותר להקדיש תשומת לב מרובה לנפילת ההצעה אתמול לשם ניגוח פוליטי ולהעביר לעמוד השני את מחאת הרופאים שנמשכת כבר למעלה ממאה ימים וזוכה להתייחסות יבשושית, מחפירה, לא יציבה ולא מאוזנת בהשוואה למאבק העובדים הסוציאליים, למשל (אם כי האשמה תלויה גם לפתחה של ההסתדרות הרפואית במקרה הספציפי הזה).

מטבע הדברים, מחאה ורפורמה הם כמעט בלתי אפשריים בתחום שבו הפכה התקשורת מ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" לקובעת סדר היום והמחשבה הציבוריים. רק הדי הזמן יוכלו לספר מי יפול בסופו של דבר ומי יישאר לעמוד ואם אי פעם נוכל לברך בלב שלם על כתבה עיתונאית מאוזנת וחסרת קביעות שאינן מבוססות.

שלכם,

- נרקיס.