דארן מרף, אחד מעורכי בלוג הטכנולוגיה אנגאדג'ט, הוא אדם חביב למדי שמתמצא לא מעט בטכנולוגיה, כותב בצורה רהוטה ובדרך כלל הניתוח שלו שקול ומעניין. לפני שבועיים, קצת אחרי שפורסם פוסט וידאו שבו ראיין את מנכ"ל חברת Westone, הוא קיבל לתיבת המייל שלו מכתב שהכיל את ההצהרה הבאה: "אתה האדם המכוער ביותר שראיתי בחיים. בחיים, בנאדם".

את דארן זה לא שעשע. הוא נפגע מאד מהקביעה הזו ובאותו יום פרסם פוסט בבלוג שלו בטאמבלר תחת הכותרת "Waht is wrong with people?". אם אתם מתעצלים לקרוא, אני אסכם בדבריו שלו: "כדי שתבינו טוב יותר במה מדובר, אני לא אדם שנפגע בקלות. אני מחבב אנשים שהם לא פוליטיקלי-קורקט וצוחק מסטריאוטיפים לא מכוונים שמוצאים את דרכם לשיחות שבהן אני מעורב, אבל ממתי זה נהיה נורמלי לשפוך למישהו על הראש אמירה רעת לב על הבוקר בלי שום כוונה של ביקורת בונה? איך אנשים מסוגלים לכתוב דברי נאצה בלי שום שמץ של מבוכה? איך הם לא מתביישים כשהם עושים זאת?".

האמת? בזמן שקראתי את זה לא ייחסתי לנושא חשיבות מיוחדת. אבל בהמשך, כשחשבתי על זה (יש לי נטיה כזו, להרהר במהלך היום על כל מיני דברים לא קשורים...), ראיתי את זה באור אחר ונזכרתי באגדה חביבה: פעם אחת התקבצו החיות לישיבת מועצה דחופה שמטרתה היתה שימוע שבמרכזו עמד הנחש. "אמור נא," שאלו אותו, "ישנם בעלי חיים טורפים בעולם, כאלה שהורגים מיני בעלי חיים אחרים כדי להזין את עצמם. אנחנו לא מאד שמחים לחיות בצל הפחד להיטרף, אבל אנחנו מבינים שזהו כורח המציאות ושאם הם לא יעשו כך הם ימותו. אבל אתה, אתה חידה בשבילנו. גם אתה טורף כדי לאכול, אבל חוץ מזה אתה גם מכיש הרבה פעמים סתם, לשם שעשוע. למה אתה עושה את זה? מה אתה מרוויח מזה?". הנחש התפתל פעם ופעמיים, הרהר לרגע והסתכל במבט ערמומי בפניו של יו"ר המועצה: "ומה מרוויח מי שמרכל על החבר שלו, מי שפוגע בו ומעליב אותו?". על רקע השקט שהשתרר כשחברי המועצה השפילו את מבטם במבוכה, נשמע בבירור קול החלקת הקשקשים של הנחש על האדמה כשעזב את המקום מבלי להוסיף דבר.

כשקראתי את הפוסט של דארן חשבתי שהוא מגזים, כי אמירות בנוגע למראה שלי מעולם לא הפריעו לי. אבל אז הבנתי שאולי אני לא נפגע מאמירות על המראה החיצוני שלי, אבל אני בהחלט עשוי להיפגע מאמירות פוגעניות בנושאים אחרים. תגובות נאצה הן דבר שלמרבה הצער נתקלים בו לא מעט, לא רק בטוקבקים ב-Ynet ולא רק אצל הילד המנודה של השכבה. למי שכותב או אומר אותן אין שום כוונה לעזור והסיפוק היחיד שהוא מקבל מזה הוא הרגשת עליונות מפוקפקת בשל העובדה שהצליח להשפיל את האחר. זה לא מצחיק וזה לא משעשע את אלה שהדברים מיועדים אליהם, זה בהחלט פוגע ולא כולם מתמודדים עם זה בצורה חלקה. חלק מהאנשים עשוי לבכות בקול בקול וחלק אחר פשוט יבכה בשקט, במעמקי נשמתו.

אם לא נפגעתי עדיין מאף אחת מתגובות הנאצה שהושארו לי או מדברים שנאמרו לי, למה זה מרגיז אותי כל כך? לא בגלל שאני עשוי להפגע בהמשך, אלא בגלל משהו אחר. מכירים את משל העקרב והצפרדע? באחד מהפרקים של צבי הנינג'ה, ליאונרדו של 2005 מספר אותו לליאונרדו של שנת 2105 בגרסה שונה במקצת מהמקובל (זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית, אבל אם אתם מתעקשים על עברית אתם מוזמנים להנות בהערה* מהתרגום הלא מאד מלוטש שלי)**:

"Once, a scorpion needed to cross a stream. He asked a frog to take him across on his back. The frog said: How do I know you won't sting me? The scorpion promised he won't do such a thing, so the frog agreed to carry him across the stream. Half way across, the frog felt a burning pain in his back. The scorpion had stung him. As he succumbed to the poison and he and the scorpion began to sink, the frog cried out: Why did you do that? Now we will both perish! The scorpion said: I did it because it's my nature, because I'm a scorpion". (ולא, אני לא באמת זוכר את זה. בשביל זה יש את גוגל ואנשים שטורחים ליצור כתוביות באנגלית).

ליאונרדו של 2005 המשיך ואמר: "אני מאמין שכשנותנים לאנשים את ההזדמנות להיות הכי טובים שהם שהם יכולים להיות, הם לוקחים אותה. אנחנו ניתן לך את האפשרות לבחור אם להיות עקרב, או צב".

קיומן של תגובות נאצה מרגיז אותי מכיון שלאנשים (בניגוד לעקרבים) יש אפשרות לבחור, ובמקום לסייע ולבנות הם בוחרים בדרך הקלה - להרוס. איך ציין דארן בפוסט שלו? "בין אם אתם אוהבים את זה ובין אם לא, אנחנו חיים על אותה פלנטה ביחד. אנחנו נושמים את אותו האוויר וכולנו צריכים לעבור את החיים זה לצד זה. זה לא שיש איזושהי דרך להימלט מזה. אז היו נחמדים זה לזה. לאנשים רבים קשה מספיק לעבור את היום, הדבר האחרון שהם צריכים זו שנאה חסרת טעם שתשחית את נקודת המבט שלהם על האנושות".

אם יש כאלה מכם שממש מתקשים לבלוע את תגובת הנאצה שרוטטת להם בקצות האצבעות - אתם מוזמנים להשאיר את הנאצה שלכם כאן, בתנאי שהיא לא תמשיך איתכם הלאה.

שלכם,

- נרקיס.

* העקרב היה צריך לחצות את הנהר, אבל למרבה צערו הוא לא ידע לשחות. בייאושו הוא הביט ימינה והביט שמאלה בחיפוש אחר פתרון כשפתאום הבחין בצפרדע שישב במרחק מה ממנו על שפת הנהר. מלא שמחה הוא קרא לצפרדע וביקש שיעביר אותו על גבו אל הצד השני של הנהר. הצפרדע המפוחד הביט בזנבו המזדקר של העקרב ואמר: "לא, אני מפחד שתעקוץ אותי". העקרב הבטיח שלא יעשה זאת והצפרדע הסכים להעביר אותו על גבו. באמצע הדרך חש הצפרדע בכאב חד שפילח את גבו. העקרב עקץ אותו. כשהרעל חילחל לגופו והוא והעקרב החלו לטבוע, זעק הצפרדע בכאב: "למה עשית זאת? עכשיו שנינו נטבע!". העקרב ענה: "עשיתי זאת משום שזהו הטבע שלי, משום שאני עקרב".

** בגרסה המקובלת, כשהצפרדע שואל את העקרב כיצד יוכל לבטוח בו, העקרב הוא זה שאומר שזה יהיה חסר טעם מצידו מפני ששניהם יטבעו. בהמשך הצפרדע רק זועק בכאב "מדוע עשית זאת?" ותשובת העקרב זהה.