אתמול הייתי מעורב בתאונת דרכים.

זו בהחלט לא היתה אשמתי. לא הפעם. כמו תמיד, התניידתי על האופניים שלי, דרך התחבורה המהירה ביותר בירושלים (בטח כשמדובר בירושלים שנוסעת בה הרכבת הקלה). נהג שנסע מאחורי החליט שהוא חכם למדי ויכול לצפות את המהלכים שלי לפני שאני אפילו חושב עליהם ומסיבה שעד עכשיו לא ברורה לי פשוט נכנס בי. למרבה מזלי זה היה בדיוק ביציאה מרמזור, הוא לא נסע במהירות שהיתה עשויה להיות קטלנית בשבילי, ולכן יצאתי מזה בעיקר עם מכות יבשות ועם פריט נוסף לרשימת התאונות שעברתי.

אני לא טלית שכולה תכלת אם מדברים על הרכיבה שלי, אבל הפעם נהגתי בכל אמצעי הזהירות הנדרשים ובכל זאת מצאתי את עצמי נמרח על הכביש. למה? בגלל תרבות הנהיגה הישראלית. אותה תרבות שהצפירות שלה ממלאות כל פינה במדינה, אותה תרבות שבה איתותים הם חסרי חשיבות כי בכל מקרה את ההחלטה על הפנייה או על העקיפה מקבלים תוך כדי הביצוע, אותה תרבות שבה מעגלים פינות ופניות, אותה תרבות שבה כולם ממהרים למהר, לא ברור לאן.

זה לא שאני חף מכל זה. אני יודע שהרכיבה המהירה שלי באה על חשבון זהירות מסויימת (בכל זאת, רכיבה לאוניברסיטה תחת גשם שוטף, בשולי כביש ראשי כמעט-בין-עירוני, בין נחלי מים שוצפים ועם הסיכוי לפגוש בשוליים תוך כדי הירידה, לפני שאספיק לבלום, איזושהי מכונית שנעצרה שם, דורשת איזושהי אי שפיות וחוסר שקילות שמקורן בתרבות הנהיגה הישראלית), אבל בפעם האחרונה שבדקתי, האפשרות היחידה העומדת בפני רוכבי אופניים ברוב שטחה של ירושלים היא רכיבה בשולי הכביש, לצד המכוניות (טדי קולק הבטיח בזמנו שבילי אופניים, אבל עד עכשיו לא ברור אם הוא בנה בירושלים יותר ממה שהרס, כך שדברים זניחים כמו דרכים לרוכבי אופניים הם באמת לא נושא לדיון).

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בנהגים "מוזרים". כבר נתקלתי בנהגים שצפרו לי סתם לשם ההנאה שבדבר, כמעט דרסו אותי כשחציתי במעבר חציה (ולא שכחו גם להתרגז עלי אחר כך), או עקפו אותי בדיוק מהצד שאליו פניתי במטרה להמשיך ישר כשאני הייתי כבר באמצע פניה (בפעם האחרונה שזה קרה לי, ראיתי פתאום מראה קדמית הישר לפני והצלחתי לפנות לכיוון השני רגע לפני שמצאתי את עצמי מתחת לגלגלי אוטובוס).

בכל אחת מהפעמים פטרתי את העניין בשלוות רוח, אבל כמו תמיד, ברגע שזה פוגע בי אכפת לי. אני יכול להבין שרוכב אופניים הוא לא בדיוק הדבר שמשמח נהגים על הכביש, בפרט אם הם עייפים או לחוצים, אבל חוסר זהירות והתעלמות מופגנת מנוכחותו, תוך כדי האשמתו בכל הבעיות שבעולם, הם בהחלט לא הצורה שבה צריך להתייחס לאדם, אפילו אם הוא רוכב אופניים.

הפעם זה היה אני, בפעם הבאה זה יכול להיות מישהו יקר מאוד לנהג הרכב, אבל בישראל כמו בישראל, שום דבר לא ישתנה ואף אחד לא ילמד לקח. אני בכל זאת מקווה שזו היתה הפעם האחרונה שדבר כזה קורה לי, ולו רק בשם ההיגיון - למה צריך לקרות משהו רע לכל אותם נהגים מטורפים או ליקרים להם כדי שיבינו שצריך לנהוג בצורה זהירה יותר?

שלכם,

- נרקיס.