בתי היקרה,
מה שלומך? איך הקור בקרקוב?

כשסיפרת לי לראשונה שבבית הספר שלך מתכננים להוציא מחזור ראשון למסע לפולין, התרגשתי. הידיעה שאת עומדת ללמוד בצורה מוחשית על הזוועות שעבר עמנו בשואה מילאה אותי ברגשות מעורבים: מצד אחד, תיארתי לעצמי שיהיה לך קשה מאד לעמוד במה שתראי שם ובכל מה שתשמעי. מצד שני, ידעתי שכך תרכשי הבנה טובה יותר של מה שאירע ותוכלי להרגיש את כאבם של הנרצחים והנשרפים בצורה שאין דומה לה. עכשיו, לאחר כמעט שבוע של חווייה מתמדת של מראות השואה, אני מקווה שאת מרגישה טוב ושהעשרת את ידיעותייך.
במהלך השבוע פגשת באחת מהצרות הגדולות ביותר שפגעו בעמנו. כמו בכל שנות הגלות, הואשמו היהודים בכל רעותיה ותחלואיה של האנושות, ובשם "טהרת הגזע" של היטלר זוהו ונאספו בשיטתיות לקראת שליחתם אל מותם תוך ניצול מקסימלי ואכזרי של שאריות כוחם בעבודה מפרכת לטובת שוביהם ומעניהם. גם מתבוללים, רבים כאלה אשר לפי ההלכה היהודית כבר לא נחשבו ליהודים, לא ניצלו מהגורל הנורא של "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". היתה זו רדיפה צמאת דם שינקה את שנאתה משחר הימים, מהמקום ממנו נבעו גם האינקוויזיציה והפרעות ביהודי מזרח אירופה, משנאה שעל מזבחה נעקדו ונשרפו רבים שחטאם היחיד היה יהדותם.
עם זאת, חשוב לשים לב לכך שהשואה לא היתה רק רעיון ומלחמת שיגעון של מטורף אחד, אלא מכונת השמדה משומנת ומתוכננת היטב שלה היו שותפים רוב ככל בני העם הגרמני. האומה המתורבתת ביותר באירופה, זו שנימוסיה ויחסי האנוש שלה היו דוגמת כבוד לכל מי שהחשיב את עצמו כאדם, זו שהיהודים בארצות שלא נכבשו לא רצו להאמין לשמועות שסיפרו עליה פליטי הארצות הכבושות, נתנה לטבע החייתי שבתוכה יד חופשית תחת מעטה האידיאולוגיה הנאצית.
וכאן אולי טמון הלקח הגדול של השואה: בתוך כל אחד מאיתנו קיימת חיה כזו, חיה שרק מחכה שהרצועה תשתחרר כדי להתפרץ ולטרוף את כל מה שבדרכה. זה לא בהכרח מתבטא ברצון להרוג מישהו או לגרום לו נזק גופני. זה בא לידי ביטוי גם בעניינים שנראים פחותים בהרבה: רכילות על אנשים, מילה פוגענית שעומדת על קצה הלשון, מניעת תמיכה ממי שזקוק לה וביכולתנו להעניק לו אותה – כל אחד מאלה ועוד רבים אחרים הם התנהגויות שונות, חמורות יותר ופחות, שהמשותף לכולן הוא הטבע החייתי שלנו העומד מאחוריהן, אותו טבע ששחרורו לחופשי הביא לרציחתם בדם קר של שישה מיליון מבני עמנו. גם זה, ביחד עם מאורעות השואה עצמם וזכרם של הנרצחים, הוא דבר שעלינו לנצור; לזכור כדי למנוע הישנותן של זוועות. לזכור ולא לשכוח.