בבית הספר של אחותי לא הסיעו עד כה משלחות לפולין מסיבה מסויימת (שאינה ידועה לי). השנה הוחלט להוציא מחזור ראשון, וכך מצאה אחותי את עצמה מתכוננת לנסיעה.

בין ההכנות לפולין לבלגן של פורים, התקשרה המורה שלה לאמא שלי וסיפרה לה שהם מתכוונים למסור לתלמידים מכתבים מהבית ב"קבלת שבת" אחרי הביקור באושוויץ. מכיון שאמא שלי מנסחת בקושי מכתב ערעור על דו"ח חניה, משימת כתיבת המכתב הוטלה עלי. למרבה הצער, סגנון הכתיבה שלי במקרים כאלה מזכיר נאום יותר מאשר מכתב מאם אוהבת, ולכן אמא שלי השתמשה רק במספר רעיונות ממנו וניסחה מכתב משלה, אבל אני חושב שיש לנוסח שכתבתי ערך מוסף ולכן החלטתי לשתף אותו כאן (אולי היה מתאים יותר לשתף אותו לקראת יום הזיכרון לשואה או אירוע דומה, אבל סביר להניח שאשכח עד אז, או שאצליח לאבד אותו בין הררי הקבצים במחשב שלי):

"אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח"

(שיר הרעות, חיים גורי)

יש משהו לא ברור שמציק לי ביום הזה: כשאתם מכריזים שתזכרו את "יפי הבלורית והתואר", למה אתם מתכוונים? מהו בעצם הזיכרון שאותו אנחנו אמורים לזכור ביום הזה? כי כשאני שומע את "יפי הבלורית והתואר", עולה לנגד עיני דמותו יפת הבלורית והתואר של רועי רוטברג, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז שנרצח ב-29 באפריל של שנת 1956 בידי ערבים שהסתננו ממצרים. באזניי עוד נשמעים הדי הספדו של משה דיין על קברו הפתוח של רועי: "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי - האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

ביום הזה מציינים גם את זכרם של נפגעי פעולות האיבה שגורלם קשור בזה של "חיילי צבא ההגנה לישראל וכל לוחמי המחתרות וחטיבות הלוחמים במערכות העם וכל אנשי קהילת המודיעין, הבטחון ואנשי המשטרה" שנפלו חלל בהגינם על מולדתם. אלו גם אלו נפגעו אך ורק בשל היותם אזרחי מדינת ישראל ונאמניה.

למה אני מזכיר את זה? יש אמנם ערך בזכר הנספים לכשעצמו, אבל זה לא מספיק. צריך גם לזכור את הסיבה שבשלה נפלו כל אלה, אסור להתכחש לשנאה המלובה ע"י מנהיגי מדינות ערב וארגוני הטרור ולתרץ אותה בנימוקים כאלה ואחרים. בשעה שבה אנו זוכרים את אותם יפי בלורית ותואר שנפלו בהגינם עלינו או בגלל שנאה בשל מוצאם, צריך לשים לב לקשר ביניהם, לקרבה (שאינה מקרית) שבין היום הזה ליום העצמאות ולא לתת ל"שקט של בוקר האביב" לסנוור אותנו ולעוור את עיננו מלראות את האויבים האורבים לנפשנו על קו התלם.

יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי מִעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר. (יזכור)

שלכם,

- נרקיס.