התיישבתי מול מסך המחשב, לוקחת נשימה עמוקה ומוציאה את כל האוויר בבת אחת מהפה.
חיכיתי שהידיים שלי יתחילו לתקתק במהירות על המקלדת, אבל זה לא קרה.
'דווקא היום אין לי השראה?' עברה במוחי המחשבה.
דלת חדרי נפתחה פתאום במהירות –" ארוחת ערב מוכנה, תרדי לאכול" אמי אמרה וסגרה שוב את הדלת.
סגרתי את חלון הWORD שהיה פתוח, וירדתי במדרגות.
"הו-הו מי נזכרה שיש חיים מחוץ לחדר" אבא שלי אמר. –"קורה" אמרתי קצרות מחייכת.
מזגתי לעצמי סלטים כי לא הייתי רעבה, ועליתי לחדרי עם הצלחת.
הנחתי את הצלחת בשולחן המחשב ופתחתי חלון אינטרנט, נתקלתי באתר ישראבלוג.
לאחר שיטוט קל ומהיר, הגעתי לבלוג מסוים, בלוג סיפורים.
קראתי את הפרק הנוכחי שהיה פרק מספר 15 ומאוד התחברתי לכתיבה.
החלטתי ללכת לפרק 1 ולהתחיל לקרוא. הכתיבה סחפה אותי ולא יכולתי להפסיק לרגע.
אמרתי לעצמי שאני חייבת לנסות גם, חזרתי לפתוח את חלון הWORD וחיכיתי שוב שההשארה תצא ממני. לאחר שכתבתי מספר סיפורים קצרים ושירים פה ושם, החלטתי לנסות את זה ולפרסם.
פתאום ללא התרעה מוקדם הידיים שלי התחילו לתקתק, וכך התחיל הסיפור שלי. הסיפור שאני המצאתי וכתבתי.
רשמתי כותרת גדולה וצבעונית : "העתיד שלי \פרק ראשון"
" היי מותק" אמרתי לאורטל בתחנת האוטובוס כשראיתי אותה. –"מה נישמע?" החזירה.
"וואי אין לי כוח בכלל!" עניתי ושמתי את ידי על המצח. –"ספרי לי על זה."
הגיע הקו המיוחל שלנו ועלינו עליו, בדרך חזרה לפנימייה.
"מוכנה?" שאלתי אותה בכניסה. –"מוכנה." היא ענתה מיואשת. –" שנה ב' הינה אנחנו באות" אמרתי בחיוך ועשינו את צעדנו הראשונים השנה השנייה.
ערכו שינויים קלים, לקחתי את המזוודה, נכנסתי למעלית 'קומה ג' ' וכעבור מספר דקות נכנסתי לחדר שלי, שממש לא התגעגעתי אליו.
פתאום נישמע רעש מצמרר מהרמקולים הראשיים, והמנהל התחיל לדבר.
"ברוך שובכם תלמידים, בעוד חצי שעה אבקש מכולם להתרכז באודיטוריום למספר הודעות. תודה, והמשך יום נעים".
"מה קורה עדן?" שאלה אותי נועה, החברה הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי. –"בסדר מאמי, מה איתך?" החזרתי בעייפות. –"את יודעת... רגיל" ענתה בחיוך.
סיימתי לסדר את כל השטויות שהיו לי במזוודה והלכתי עם נועה לאודיטוריום.
"תלמידים יקרים, כפי שאני בטוח ששמתם לב תלמידי שנה ג' ושנה א' לא נמצאים. האוטובוסים שלהם מתעכבים ולכן יגיעו רק לקראת סוף השבוע. ריכזתי אתכם פה בכדי לאחל לכם שנת לימודים פורייה ומהנה ככל האפשר..."
-"כמה שרפי אוהב לחפור, שיהיה לי בריא" אמרתי לנועה וגלגלתי עיניים.
לאחר שאמר "מספר מילים" שוחררנו להמשך היום.
"וואו, שנה הבאה נהייה שנה ג' וזהו הא? זה יגמר סוף סוף" אמרתי בחיוך לנועה כאשר התקדמנו אל הקפיטריה. –"חופשי, באמת סבלנו פה מספיק לא?" היא שאלה. –"יותר מידי." מלמלתי.
"תגידי מה עם יוני?" שאלתי אותה כשראיתי שהיא לא מדברת עליו בכלל. יוני הוא ה-חבר של נועה כבר שנה וחצי. הם הכי דבק בעולם, וקוצ'י מוצי כל היום. יוני שנה ג' וגם הוא כל היום שהוא לא איתה הוא מדבר עליה עם חבריו.
-"הוא צריך להגיע הסופ"ש כמו שהבנת, אבל לא יודעת." היא אמרה והתיישבנו בשולחן.
"טוב, מה באלך? אני זורמת על בורקס פינוקים." שאלתי אותה וחיפשתי את הארנק. –"תביא לי נסטי וזהו" היא אמרה. ולפני שהלכתי לקנות הודעתי לה שלאחר שאני חוזרת היא מספרת לי מה עובר עליה.
"בורקס פינוקים ונסטי בבקשה" פניתי למוכרת. הושטתי לה את הכסף וחזרתי לשולחן.
"נו!" זירתי את נועה. –"אין מה להגיד לך עדן, אני פשוט מרגישה שמיציתי את הקשר הזה" היא אמרה ולקחה לגימה מהנסטי. –"את אמיתית?" שאלתי אותה בהלם. –"כן" היא ענתה קצרות.
"טוב, אני לא מתערבת לך בנושאים האלו, אבל לדעתי את עושה טעות. יוני הוא בחור זהב" אמרתי לה ולקחתי ביס מהבורקס הענק.
"את יודעת שנדלקתי עליו רק בגלל איך שהוא ניראה." היא אמרה לי. –"חשבתי שכל השאר יבוא אחר כך." נועה המשיכה.
-"כן, אני זוכרת את היום הזה כאילו הוא היה אתמול." אמרתי בחיוך. והעלנו זיכרונות מאותו היום.
היה לנו יום גיבוש בית ספרי ולקחו את כולם לים. ברגע שהבנות פשטו את בגדיהם ונשארו עם בגדי ים בלבד, הבנים היו קצת בהלם. ונועה נדלקה על יוני מהיום הראשון שראתה אותו.
היה להם ישר את הקליק הזה. כמה היא שיגעה אותי שהוא חתיך וגבוה ושרירי ומושלם בשבילה.
והינה הם שרדו כבר שנה וחצי שזה ממש יפה.
-"הקיצור" היא קטעה את מחשבותיי. –"מה את חושבת ?" היא שאלה. –"אני חושבת שאם זה לא זה, אז זה לא זה. ואין צורך למשוך את זה עוד." אמרתי את דעתי. –"אבל תחשבי על זה טוב טוב. כי זה יכול להיות בלתי הפיך" המשכתי, והזהרתי אותה.
תהיתי אם להמשיך עוד קצת את הסיפור ואז לעצור ולפרסם או פשוט לפרסם ככה, אחרי התחבטויות שלי עם עצמי, הגעתי למסקנה שזה לא מותח, לא רק שזה לא מותח, זה בכלל לא מותח!
ולכן החלטתי לנסות להמשיך עוד קצת ולנסות לקחת את הסיפור למקומות קצת שונים.
איך שרציתי לחזור להמשיך את הסיפור שלי, קיבלתי הודעה מהמסנגר מאיתי.
~את ערה תגידי?~
~אומרת שאני ערה (: ~
~למה את לא ישנה כמעט 5 בבוקר משוגעת!~
~אני יכולה להגיד עליך בדיוק אותו דבר ~
~לא נכון, אני יש לי סיבה~ חייכתי לעצמי.
~אה כן? אני מתה לשמוע, כן... מה התירוץ?~
~אני בדרך לבסיס, עכשיו תורך~
~טוב, אני חושבת שזה תירוץ מספיק טוב. ואמ... אני סתם לא נרדמת~
~איפה אחותך נעלמה לי תגידי ?~ והחיוך ירד.
~לא יודעת, תשאל אותה בעצמך~ שלחתי לו בעצבים.
~מה קרה שוב רבתם?~ 'מה ניראה לו שהוא נכנס לי לחיים ולריבים שלי עם אחותי?' עברה במוחי המחשבה.
~אני פורשת לישון מותק. לילה טוב~ שלחתי לו מתחמקת, לא היה לי כוח לדבר איתו יותר.
אז מה הקטע עם האחות המפורסמת שלי? נתחיל בזה שהיא יותר גדולה ממני בשנה, יותר יפה ממני, יותר מוצלחת ממני, יותר הכול ממני.
אני לא יכולה לסבול אותה. הכול חייב להיות מושלם אצלה, השיער האיפור, הגוף, הציפורניים. הכול!
למה דווקא אני כותבת על פנימייה? בדיוק מהסיבה הזאת, הלוואי שיכולתי ללכת לפנימייה ולהיות בנאדם בפני עצמי ולא 'האחות הקטנה של שירז'.
הייתי כ"כ עצבנית שלא יכולתי יותר להמשיך לכתוב, סגרתי את הקובץ, הפעם זכרתי לשמור לא כמו כל הקבצים הקודמים. ואמרתי לעצמי שאני אמשיך מחר.
חיכיתי את האור החדר ונכנסתי למיטה שלי, בהיתי בתקרה וסתם המחשבות שלי נדדו לכל מיני מקומות.
+*+* שעה : 08:30 *+*+
"קומי עדן!" אימי העירה אותי בצעקות. –"מה את רוצה?" צעקתי חזרה בקול צרוד משינה.
-"יש לך תגבור לבגרות עוד חצי שעה, אז קומי" היא אמרה כאשר נכנסה לחדר. –"איזה תגבור? אין לי שום תגבור, תני לי לישון" מלמלתי וכיסיתי את ראשי בשמיכה הנעימה.
-"קומי, רינה התקשרה אליי" היא ענתה. –"יפה שהמורה שלי מתקשרת אלייך ולא אלי!" אמרתי תוך כדי שאני קמה לצחצח שיניים ולהתאפס על עצמי. –"אם היית לומדת ותופסת את עצמך בידיים, אז היא לא הייתה עושה את זה." ענתה לי מהמטבח בקומה למטה.
"אין לי כוח לזה" אמרתי בקטע שעמדתי מול המראה. אספתי את שיערי הלא מסתדר בעליל- לקוקו עגבנייה גבוה, זרקתי על עצמי חולצת בצפר קצרה, גינס ואולסטאר לבנות.
"את מביאה לי את האוטו?" שאלתי כשירדתי למטבח לאכול משהו קטן. –"אני צריכה אותו, בואי אני אקפיץ אותך" היא אמרה ויצאנו.
הגעתי לבית ספר קצת באיחור ונכנסתי לכיתה, "מה שלומך רינה?" אמרתי בצביעות כאשר כל מגמת מתמטיקה של 3 יחידות מסתכלת עליי.
"כרגיל מאחרת, שבי עדן." אמרה בייאוש והמשיכה בשיעור.
"מה הולך?" נועה שאלה אותי. –"העייפות מתגברת" אמרתי ופיהקתי. –"גברת מרציאנו, את חושבת להוציא ספר ומחברת בשעה הקרובה?" רינה התקדמה לעברי וצעקה.
"אני בדיוק בדרך לעשות את זה " אמרתי לה ברוגע והוצאתי באיטיות יתרה את הספר המחברת הקלמר והיומן. בזמן הזה היא חיכתה וחיכתה ולא דיברה. –"תכניסי את היומן לתיק, זה שיעור מתמטיקה להזכירך" היא ארמה. –"מה את אומרת? בדיוק בגלל זה הוצאתי את היומן- יהיה משעמם פצצות" אמרתי לה וחייכתי.
"עדן, אני מזהירה אותך" אמרה ופנתה אל הלוח. –"איזה פחד" אמרתי לנועה בשקט.
לפתע מישהו לא מזוהה נכנס לכיתה. –"אני צריך את עדן מרציאנו בבקשה." פנה למורה וסקר את כל הכיתה.
"אפשר לדעת מי מבקש?" שאלה רינה.
אוי, אני פשוט לא ידעתי כמה שהאדם הזה הולך לשנות לי את כל מהלך החיים התקין שהכרתי עד היום!
אז, איך היה? אמנם עבר זמן רב...
אני יותר מאשמח לתגובות!
עריכה - יום שבת 14:39
הסיפור הוא בעצם סיפור בתוך סיפור.
עדן היא הדמות הראשית בסיפור הראשי והיא כותבת גם סיפור באינרנט [כפי שהבנתם בישראבלוג] ומפרסמת אותו.
אני מפרסת כביכול את ה"סיפור" שעדן מחליטה לפרסם. אז ככה שיוצא שזה סיפור בתוך סיפור.
אם זה עדיין לא מובן- תגובות :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
