כבר חודשיים שלא נגעתי בבלוג הזה .חודשיים שלמים שבהם עברתי תהפוכות ותלתלות נפשיות .
לימודים , משפחה , הורים , חברים ,- ח י י ם .
אני מאמינה שהפוסט הזה יפתיע את רוב הקוראות פה .
אז הכל התחיל בכיתה ז' , הייתי ילדה בראשית התבגרותה ,
קטנה , תמימה , וחסרת כל ביטחון עצמי .
נכנסתי לחטיבה אחרי 6 שנים שבהם הגנו עלי מכל רע ,
היינו שיכבה של 300 תלמידים , ולאט לאט , לאחר שהשנה התחילה , הרגשתי איך אני נעלמת בין כל מאות הילדים .
הרגשתי איך אני דועכת אט אט .
למזלי סיימתי את שנת הלימודים הראשונה שלי בחטיבה בהצטיינות יתרה , והפלגתי היישר אל תוך החופש הגדול .
בחופש הייתי חסרת מעש , כמעט כמו כלל הילדים בגילי .
נהגתי לשוטט באינטרנט בשעות הפנאי שלי , שהשעות האלה היו כמעט כל הזמן .
בזמן שהייתי משחקת בוואלה כיף , היו קופצים כל מיני אתרים של דיאטות ושיטות הרזייה למיניהם , ואני לתומי לחצתי על לחצן ה"הגדל " , והתחלתי בדרכי אל הדיאטה המושלמת .
כן כן , ילדה בת 12 וחצי , שמחליטה לפצוח בדיאטה ,
בעולמינו המודרני זה לא כל כך מוזר , אבל תודו שכשחושבים על זה ,
זה טיפה מעוות .
במיוחד בגלל שלא הייתי מיוחדת , לא הייתי במשקל עודף ,לא התקרבתי אפילו ,
אבל משהו הוביל אותי אל תוך זה .
שבוע אחרי שבוע , נהגתי להישקל ולראות תוצאות .
כך העברתי את החופש הגדול שלי , בעיסוק מתמיד במה אני הולכת לאכול , כמה קלוריות יהיה בו , ואיך אני אשרוף אותו.
לקראת סוף החופש , אמצע אוגוסוט ,אחרי שהשלתי 7 קילוגרם ממשקלי התקין (הגעתי למשקל 47 על מטר 61)
וכמובן שאחרי ריבים וצעקות ,
הסכמתי ללכת עם אמא שלי לרופא משפחה , בטענה מיצידה שאני ירדתי יותר מדי ואני צריכה להיבדק .
לא תיארתי לעצמי באותם רגעים , שאני הולכת לקבל הפנייה למרפאה שמטפלת בהפרעות אכילה .
ידעתי שירדתי במשקל , אבל לא הצלחתי לראות את ה"רזון " שהאנשים מסבבי ראו .
הייתי עומדת שעות מול הראי , מנסה להבין למה אני לא מצליחה לראות את זה , מנסה להבין למה אני נמצאת במצב של תת משקל , ובכל זאת מרגישה כמו פיל .
אבל כל מה שעלה בדעתי היה רק להמשיך עם זה .
להמשיך להרעיב את עצמי , להמשיך להישקל באובססיביות , ולהמשיך לעשות ספורט מטורף .
ההפניה נתנה לנו לתאריך ה- 18/10/2010. תחילת שנת הלימודים השנייה שלי בחטיבה ( כיתה ח' )
באותו יום , ניגשתי עם הורי למחלקת "אישפוז יום " בשניידר .
שם פגשתי בד"ר ירדנה דנציגר . מומחית במחלות מתבגרים , שבינהם גם הפרעות אכילה .
העברתי שם את היום בבדיקות .
למזלי אמא שלי פתחה במשטר דיקטטורי לגבי האוכל שלי בשבוע שלפני .
וכשנשקלי שם הייתי במשקל 49 .
מבחינתה של דנציגר , המשקל שלי היה בסדר ,
אבל הזהירה אותי שלא לרדת אפילו גרם אחד מתחת למשקל הזה , אחרת אגיע לאישפוז .
באותו יום שחזרנו הביתה , ניגשתי אל בית המרקחת הסמוך לבייתי , וקניתי "לקסעדין " .
אני חייבת להודות שלפני שקניתי אותו לא ידעתי על קיומו ,
פשוט חלק מהשיטוטים שלי באינטרנט , היה פה . בישרא .
הייתי מעבירה את הימים בטבעות של פרו אנה .
משם גם למדתי שיטות , והכרתי את הכדור הממכר והנוראי הזה .
בכל אופן , ב-19/10/2010 יום אחרי , חזרתי לעצמי ,
והמשכתי ב"דיאטה" שלי .
רק שהפעם זה היה שונה , זה היה אחרת ,
הפעם זה היה עוד יותר קיצוני מאיי פעם.
בפעם הזאת הייתי חייה על 300 קלוריות ביום .
ככה הייתי במשך שלושה שבועות .
הצלחתי להגיע למשקל 43 , שכביכול היה החלום שלי בהתחלה .
הרגשתי כ"כ רע עם עצמי , הרגשתי גדולה מאיי פעם , למרות שהגעתי לB M I הכי נמוך שהייתי בו כל חיי .
העברתי את אותם ימים , בשנאה עצמית , בכי, דיכאונות , הרעבות , ופגיעות עצמיות .
עד שאמא החליטה ש -דיי . היא לא יכולה יותר להתמודד איתי ועם הטירוף שלי ,
וכפתה עליי אישפוז .
שההיתי שבועיים במחלקת ילדים רגילה עם צינור מחורבן באף , שדאג לכניס לגופי בכל יום 1500 קלוריות מחורבנות .
אחר כך , אחרי שהדופק שלי התייצב , וכבר לא נישקפה סכנת חיים כמו שהרופאים אמרו ,
הועברתי למחלקה הפסיכוסומטית בשניידר . מחלקה ד' .
הייתי מאושפזת שם כ-5 חודשים .
העלתי במשקל , המצב הנפשי הסתדר בעזרת כמה כדוריי פריזמה וקלונקס ,
ושוחררתי לחופשי .
אחרי שהבנתי שפיספסתי שנה שלמה מהחיים שלי בעיסוק בקקה הזה ,
התחלתי לחיות .
התחלתי לחיות כמו כל נערה בגילי , יצאתי עם חברות ,מסעדות , מסיבות ,וכל החרטה הזה .
את אנה השארתי בצד .
החלטתי להתעלם ממנה .
אני חייבת להודות שזה הצליח לי ,
הצלחתי לחיות פחות או יותר בשלום עם עצמי .
הייתי הולכת לטיפולים במרפאת הנוטרים ,
דיאטנית ,
פסיכולוגית ,
פסיכיאטרית ,
ושומרת על אורך חיים נורמאלי .
עד לפני חודשיים .
עד לפני ש"אנה" החליטה שהיא רוצה אותי שוב איתה .
שהיא רוצה שנחזור להיות ה"חברות הכי טובות ".
ואני , כהרגלי , נשבתי ביופייה המהממם שהיפנט אותי כרגיל , וגרם לי להישאב אל עולמה המעוות עוד הפעם .
חזרתי לחפף באוכל .
לדלג על ארוחות .
גם המצב הנפשי החל להתדרדר .
מצאתי את עצמי עומדת מול המראה ומתחילה לבכות .
חזרתי לפגוע , חזרתי לחתוך .
הכל חזר אליי .
המוח שלי הסתובב ב180 מעלות .
חזרתי להיות אותה רביד שלפני שנה וחצי.
אז כן .
יש לי הפרעות אכילה מזה שנתיים .
אני ממש לא גאה בזה ,
אני רוב הזמן סובלת מזה .
מלבד דקות קטנות בהם אני עולה על המשקל אחרי ימים מחוסרי אוכל ,
בהם כל ליבי מתמלא בגאווה עצמית ,
אבל לאחר כמה דקות ספורות אחרי שאני מביטה שוב במראה ,
אני חוזרת להיאבק בעצמי.
החלטתי " לחשוף את עצמי " בכלל תגובה ישנה של בלוגרית אחת שאיכשהו זיהתה את הכאב שיש לי בעקבות הכתיבה שלי .
היא המליצה לי להשתמש בבלוג הזה גם כמקום לפרוק ולהוציא .
כרגע אני לא חושבת שהבלוג הזה ישאר כמו מקודם .
אני יודעת שזה מאכזב חלק מהקוראות , אבל לצערי יש דברים אחרים שמטרידים אותי ולא נותנים לי מנוחה .
לכן הבלוג הזה ישנה את מתכונו ,
וייצג את מי שאני באמת ואת מה שעובר עליי .
מקווה שזה רק זמני ,
אוהבת ,
רביד .
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
