אני לא רוצה לקום מחר בבוקר אני רוצה לישון ולקחת הפסקה מהכל. לקום מלאת מוטיבציה שבאמת תישאר ולא תיעלם אחרי חמש דקות. למה אני לא מסוגלת לעמוד בפיתוי, לעמוד על שלי, לעמוד על הרגליים בכלל. אני כל כך חלשה דפוקה ולא מספיק טובה בשביל לחיות כאן. אני שונאת לבכות כי אני מרגישה כזאת מפונקת וכפוית טובה ובכלל על מה יש לי לבכות? החיים דבש, רק שהם לא. כלפי חוץ אני שמחה וטובת לב אבל מבפנים אני מלאה קוצים ובורות אינסופיים מלאים באכזבה ובתיעוב עצמי. יש לי המון משפטים יפים לומר לאחרים כשקשה להם אבל אני עצמי לא מקשיבה כי הם קלישאה איומה מהלכת. אני רוצה לטבוע בשונית אלמוגים עם כל היופי הזה מסביבי, אבל רק שלא ייגעו בי הדגים כי אני מפחדת, שיישארו רחוק ויהיו יפים. אני יושבת בין אנשים שאמורים להיות חברים שלי אבל מרגישה שבא לי להיעלם ולא מבינה איך הם עושים את זה, את כל הקטע הזה של החברות. זה לא הולך לי וכמה שאני מנסה אני רק רוצה לברוח. הלוואי והייתי יכולה לחיות על אי בודד לבד בלי ספרים ובלי סרטים ובלי שום אדם אחר חוץ ממני, ואז אולי הייתי יכולה להבין מי אני באמת ומה אני רוצה מהחיים ולקבל את עצמי כמו שאני, כי על אי בודד שאין בו אפילו לא דימויים של בני אדם אחרים אין לי למי להשוות את עצמך.