אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

 או: הפוסט השני הכי ספונטני שתראו פה. אני כבר מתנצלת בפניכם על ששיטיתי בכם בנוגע לפוסטים פמיניסטיים. הוא עדיין בטיוטות.

כולנו חיים בארונות [ויאמרו הבדסמיסטים (BDSM) בינינו - כלובים]. לא רק להט"בים, ממש לא. גם אבא מכה ומשפחה מפורקת זה ארון. מי מעז לדבר על זה בכלל?

גם אונס, הטרדה-מינית, קרוב לוודאי שאפילו אם מישהו יתייחס אלינו בצורה ממש משפילה ברחוב אנחנו לא נספר על זה למשטרה - כי נו, הוא רק דיבר, או לחברים - כי זה מגעיל אותנו ואולי אנחנו אפילו מרגישות אשמות ומחוללות מדיי, איפהשהו.

גם הפרעת-אכילה היא ארון כזה.

אני לא מדברת על בנות שנכנסו לזה בשביל לקבל תשומת-לב [לא במודע, ולא, זה לא צומי. זה תשומת-לב. זה שמישהו מהסביבה שלך יתייחס אלייך כשאת קוצה לבכות ולפחות יטרח לשאו ולהקשיב לתשובה. דרישה לגיטימית למדיי, לפחות עד גיל מסויים ומי ייתן וגם אחריו], אלא על כאלו שנכנסו לזה כאל בריחה, דרך התמודדות, דרך להוכיח שהן שוות משהו, כל סיבה אחרת שעוד לא עליתי עליה כאן.

 אז אנחנומפחדות פחד-מוות שמישהו יגלה. לאו-דווקא בגלל שברור לנו שזה ישר טיפול ואישפוז, אלא סתם מפחדות. כי זה מפחיד.

ואז הסוד נהיה גדול יותר, אפל יותר, מכרסם בנו מבפנים. כל סוד, כל אירוע שדוחים מספיק זמן, הופך לשד אפל ונורא שאורב לנו מאחורי הגב, לרגע שבו נעז להרגיש בטוחים ואז הוא יתקוף, המפלצת הנצחית מתחת למיטה. או כך, לפחות, אנחנו מרגישות. וכמובן, אנחנו נתונות בלחץ יותר גבוה, ה"א נכנסת להילוך יותר גבוה. יותר נזק, יותר לשים לב לכל מה שהכנסנו לפה. יותר לכל יום שלא עשינו ספורט. יותר לפחד מהתגובה של הסביבה לכל זה.

וזה בכלל בראש שלנו, הארונות האלה.

הרבה פעמים הם בראש שלנו. כן, קשה לחיות כטרנס כשבאת מבית דתי מאד [אבל תמיד יש סיכוי שהם יבינו ויקבלו אותך]. כן, קשה להיות לסבית עם הורים הומופובים שאת גם ככה רבה איתם כל הזמן והם גורמים לך להרגיש כמו כישלון [אבל תמיד יש סיכוי שהם פשוט יקבלו את זה, ואם לא - לפחות את לא צריכה להסתתר יותר] כן, זה קשה כשיש לך הורים שאת ממש לא מסתדרת איתם, בצורה שגובלת בהתעללות מילולית ונפשית, וקשה לדבר עם אנשים על זה [אבל אולי יש להם משהו להגיד בנושא, אולי יש להם ניסיון או כלים], וזה קשה עוד יותר להסתיר מהם הפרעת-אכילה [אבל אולי הם כבר יודעים במילא ועושים את המעט שהם יכולים, ואולי אכפת להם רק כדי ש"השכנים לא יראו", ואז מה אכפת לך?].

אני בעד לצאת מארונות. מי כשהוא שובר את הדלת, ומי בשקט, לאט.

אבל כל אחד בזמן שלו. העיקר באמת לצאת בסוף, לא סתם להעמיד פנים ולברוח מזה כל החיים שלך, כי נראה לי שחיים שווים יותר מאשר לחיות בפחד אחד ספציפי שמא "מישה יגלה". אלה חיים די עלובים בסך-הכל.

שוב הארכתי בדברים.

הפוסט בכלל החל את קיומו כפלטפורמה לפרסם בה ווידוי [שבירת-שתיקה, ליתר דיוק, ואני תמיד בעד כאלו] של אדם שיש לי כבוד אליו:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=692392&blogcode=12288845

כי ארונות תמיד אפשר לשבור, כמו שתיקות. ואולי זה לא נורא כל כך, גם כשכל התנאים לכאורה לרעתך.

 ועוד הערה חשובה: ידידיי וחבריי מהקהילה הלט"בית, אני מאד מעריכה כל אח ואחת מכן\ם על היכולת לחיות מחוץ לארון. נראה לי שלכולנו יש מה ללמוד מזה.

                                         באבא-יאגא, שמסתבר שמקבלת הוראות מחלומות.