למה אני כותבת את זה? או מי אני בכלל?
אני ר. כתבתי בעבר סמי פוסט לבאבא יאגה. אני חושבת שהיא לא פרסמה אותו. אולי כי נעלמתי, אולי הייתה סיבה אחרת. בכל מקרה, אני עדיין ר, בת 20, מופרעת אכילה כבר...וואו, כמה שנים זה יוצא?
אני לא מתכוונת לכתוב את הסיפור שלי עכשיו, ברמת העיקרון הריטואל מוכר, נכון? כולנו דפוקות באותו בסיס, גם אם סיפור החיים שלנו סוטה לתסריט שונה במקצת אצל כל אחת. מה שאני כן אעשה זה פשוט להזהיר אתכן.
באבא יאגה כתבה כאן בעבר על כמה אנה היא אלילה עבור בנות הקהילה. היא כתבה גם שהיא מפלצת? שד שיונק ממך את חייך ולא מרפה לרגע?
היה נראה לי לפני כחודשיים שהיי, אולי. אולי. התנתקתי מהאינטרנט, בכלליות, לא רק מהבלוגספירה. התעדכנתי רק בענייני לימודים ומיילים רלוונטיים. אני לא אומר שהיה לי טוב מאז, הל לא, זה אפשרי בכלל? אבל העובדה שאני מוצאת את עצמי מקצצת עכשיו עוד יותר בתפריט הדליל גם כך שלי, עונדת צמיד (צחקי באבא יאגה, אני פאתטית, אני יודעת) שיזכיר לי את ההחלטה הנוכחית שלי – זו תזכורת חיה לכך שאנה פתאום מתרוממת, מדוזה מרימה אחת מאלפי שלוחותיה, ונוגסת. ושוב את מוצאת את עצמך מדממת, ספק אם נותר בך מלאי בגוף שיקריש את הדם בפצע, שיציל אותך.
בנות, אל תותרנה על המודעות שלכן, ולו לשנייה. אנה שם- בפינה, מעבר לסיבוב, מתחת לריאות שלכן, והיא מחכה רק לרגע אחד של חוסר תשומת לב כדי לזנק בחזרה. בבקשה אל תתנה לה אותו, אל תהינה כמוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
