לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אנטי-אנה - הדרך להחלמה.


A place to accept yourself and your body. Fight your demons and go on. A tale of courage and heroizm. The story of each and every one of us.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: .. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

למה הפרעות-אכילה, כאמצעי? על ה"א, אשמה ואובססיביות.


 


 "Avalanche is sullen and too thin
She starves herself to rid herself of sin
And the kick is so divine when she sees bones beneath her skin
And she says:
Hey baby can you bleed like me?
C'mon baby can you bleed like me"


 



אנטי-אנה 50
[אל תחפשו Bleed בגוגל, תעשו לעצמכם טובה.


הלכתם לחפש, נכון?]


פעם נוספת שציטוט כלשהו שלח אותי לחשוב. הפעם של גארבג'.
הסיפור שלי עם השיר משעשע ומגניב, אך רק מעצם היותי סימבוליסטית מהתחת בזמני הפנוי.


 


מה בין ה"א לביקורת-עצמית מוגזמת?


 


ראשית אנתח את אותה נטייה לביקורת-עצמית מוגזמת. כמו הרבה
רגשות שמניעים דברים, היא מורכבת משבבי רגשות במינונים אינדיווידאוליים שונים.
למעשה, כמו גם בקשר לאהבה, שני אנשים עשויים להתייחס למה שנראה כמו שני רגשות שונים
לחלוטין באותו השם וליצור בילבול רב שקשה יהיה למצוא בו ידיים ורגליים.


ולכן אגדיר כאן, בצורה כללית עד כמה שאינדיבידואל אנושי
וסובייקטיבי-מיסודו יכול להגדיר את שהוא רואה רק דרך עיני עצמו, את הרגשות ש-שוב,
בעיניי-מהווים את הבסיס לביקורת-עצמית מוגזמת, שאקרא לה בקצרה (ע"ר).


חרטה - מחשבה על פעולה כלשהי, בין אם מחשבה, אמירה,
רמיזה, מחווה, מעשה פעולה או בחירה הרת-גורל, שלדעת האדם הנושא אותה היוותה טעות
והייתה אמורה להיעשות אחרת.


יכולה להיות מוצדקת - כאשר הפעולה אכן הייתה שגוייה או
לא-בריאה במבט לאחור והאינדיבידואל היה מודע לכך שהיא עשוייה להיות כזו כשבחר
לעשות אותה,


או לא מוצדקת -כאשר התוצאה לא בהכרח הייתה משתנה בצורה
משמעותית לו האדם היה פועל אחרת.


חרטה מובילה לאשמה.


אשמה - הרגשה צורבת ומרה, שנובעת מהמחשבה, שוב - בין אם
מוצדקת או לא, בכך שהפעולה שנעשתה בעבר בידי האינדיבידואל החש-אשמה הייתה שגוייה.
ההבדל בינה לבין החרטה הוא לקיחת-האחריות המוחלטת על הפעולה וקביעת כיוון לאצבע
המאשימה [להלן-אני האשם].


הרגשת האשמה יכולה להיות מוצדקת - כאשר האינדיבידואל פעל
בידיעה שהפעולה עלולה לגרור תוצאות לא נעימות בסבירות גבוהה, גם, ובעיקר אם, הוא בחר להתכחש להשלכות הללו.


או לא מוצדקת - כאשר האינדיבידואל לא ידע את תוצאות או את
השלכות פעולתו, והוא עדיין בוחר לקחת עליה אחריות כאילו הוא היה מודע להם.


באשמה יש אלמנט דומיננטי של ייסור-עצמי. כמישהי שמאמינה
שלכל רגש יש איזו מטרה אבולוציונית בסיסית, אני דוגלת בכך שאשמה נועדה כדי שנוכל
ליצור בעצמנו ועל עצמנו, התנייה-שלילת כלפי פעולה מסויימת שנחשבת כבחירה רעה
בעינינו, או שהניבה תוצאות או גרמה להשלכות שליליות .בכך נוכל, בעיקרון ועל-פי התאורייה,
להימנע מחזרה על אותה פעולה בעתיד.



כמובן, ישנם אינדיבידואלים שמתמכרים להאשמה-עצמית ובשלב
מסויים בוחרים בפעולות שלילות בכוונה-לא-בדיוק-מודעת-תחילה, רק כדי לייסר את עצמם
אחר-כך.


הפעולה שקולה, כפי שניסח זאת יקירי יום אחד, להתפלשות
בבוץ ואז פריצה בצעקות על כמה מלוכלך נהייתי.


 


וכמובן, ישנה גם פעולה עקיפה של האשמה-עצמית, המתבצעת
כאשר גורם זר מאשים את האינדיבידואל, בין אם בצורה מוצדקת או לא, בפעולה כלשהי
שביצע או לא ביצע.


האימרה 'אתם לא תאמינו כמה השפעה יש גם להאשמה במשהו שלא
עשיתם ושאתם באופן ברור לא אשמים ב
ו' עשוייה להישמע לעוסה או אבסורדית, תלוי באיזה
צד של המתרס אתם.


לצערי הרב, זה לא הופך אותה לפחות נכונה.


 


ועכשיו לבושה. הבושה כרוכה בסביבה. אם אשמה היא רגש שבא
מהאדם כלפי עצמו או מאדם אחד אל אדם אחר, אזי שהבושה נובעת מהאינדיבידואל כתגובה לסביבתו.


 



[ בתוך השקית, שם חמים ונחמד, אף אחד לא שופט-הן אנחנו לבד!
האמנם? ]


 


ועכשיו, לאחר שסיימתי לזיין לכם את השכל במונחים גבוהים
בניסוח רפטטיבי שנשמע כמו עבודת-מחקר מזדיינת וקולנית, [פארדון על הצורפתית, מה שרי] נעבור לנושא.


הנה, נושא [עוגייה עם סוכר למי שמנחשת מאין הרפרנס].


 


אני חושבת שהתהליך הוא כדקלמן - אובייקט נכנס לחיים של א'
וגורם לה להרגיש אשמה. היא, בין אם [א'.] מכפייתיות שיש לה לגבי רגש האשמה, [ב'.] עקב
אי-מודעות/עודף תמימות או [ג'.] בגלל שזו הברירה היחידה שהיא רואה בפניה - לא מטפלת בגורם
מן השורש, אך מרגישה צורך לטהר את עצמה מהרגש הזה. ובצדק.


אשמה ובושה הם מהרגשות
הקשים ביותר, כיוון שאין להם פורקן. בסדר, טעינו, התנהגנו כמו מפגרים או סתם
התבלבלנו ונתקענו בסיטואציה מביכה - מה עכשיו?


בניגוד לכאב, צער, אובדן, עצבות, אכזבה וחבריהם, לרגשות
האלה אין פורקן בבכי. מצד שני, הם גם לא ממש גורמים לך לרצות לחייך ולצחוק.


לא לחינם הסמוראים, למשל, מעדיפים להתאבד מאשר לשאת בנטל
הרגשת הבושה. אין פורקן, אין קטרזיס, אין לך איך להוציא את זה מהמערכת. נדפקת.


 


אז מה עושים, בעצם?


אותה א' בוחרת לקחת אובייקט אחר בחייה ולהשליך את האשמה
עליו. לא להאשים אותו, שימו לב. להשליך את הרגש עליו. להפוך אותו לאיקון [כינוי לסמל דתי בנצרות האורתודוקסית, ככל שידוע לי. זו שנפוצה ברוסיה והמסביב] ולהרחיק אותו מהחיים שלה,
ובכך גם להרחיק חלק מהרגשת האשמה שמציקה לה. בדרך-כלל חשיבות האובייקט תנוע
מ'הכרחי לקיום חיים' [אוכל, מישהי?] עד רמת שוליות כלשהי [מקלחות, סדר, בגדים, ציפורניים, גבות, עור, להמשיך?], אבל לא בהכרח. הוא יכול לבוא לידי ביטוי
גם בכפייתיות כלשהי, שיכולה להגיע לרמה של חרדת-קודש אובססיבית וחסרת פרופורציה.



anti ana 51


לסדר ולניקיון, למשל.


נשמע למישהי מכן מוכר?


אני אבחר להשאיר את השאלה הזו פתוחה.


 


כמובן שהבריאות בשיטת הפעולה הזו מאד מוטלת בספק ותלוייה
בגורמים רבים מכדי למנותם, שאיזו פרופורציה הזוייה של השילוב ביניהם עלולה להוביל
לגיבורת הבלוג הזה, הלא היא ה''א היקרה שלנו.


אך באבא-יאגא לא מתכוונת להניח למשהו כמו בלתי-אפשריות
לנצח את היהירות שלה. אתחיל מההתחלה, כמובן.


האם הנטייה לתחושת-אשמה נטועה בא' מלכתחילה, וכאשר תימצא
לה אמתלה מספקת היא תהיה מוכנה ומזומנה לחטוף אותה ולהתפלש בה?


כמובן שעל זה כולנו נענה 'לא' נחרץ ושלילי מיד.


מה, אנחנו?! מה פתאום?


אבל שאלה לי אל כולכן. וענו עליה בכנות המירבית לעצמכן
בבקשה, אתן הן אלה שאמורות לדרוש מעצמכן את התשובה ולא אני. האם אתן נוטות להרגיש
אשמות לעיתים קרובות? לא?


ומה לגבי בושה?


עכשיו חישבו שוב. לא יועיל לא יזיק.


 


ואם התשובה לפיסקה היא עדיין שלילית באופן נחרץ, הבה נצעד
הלאה, כשאנו יודעות שאין לכן נטייה להאשים את עצמכן לחינם או להתבייש בפעולות שלכן
ללא הצדקה. זה לא אומר שאתן לא עושות את זה. רק אמרתי שהנטייה לא קיימת. רובנו
הגדול מאשימים את עצמם ומתביישים בשטויות מדי-פעם. זה אנושי.


 


נעבור לאספקט נוסף של (ע"ר).


האם אתן נוטות להתחרט על פעולות הרבה? גם על בחירות
פשוטות ושגרתיות כמו צבע הצללית בבוקר או ארוחת-הצהריים שלכן ומה שהיא כוללת
בתוכה? והצלחת שבה תאכלו? אפילו לא הקייס של הפלאפון?


האם כל בחירה קטנה נראית גורלית לפחות כאילו עתיד-האנושות כולה [גם כן אבדה כבדה, מי ישמע] מונח על כף-המאזניים?


אם משהו מהתיאור למעלה נשמע לכן מוכר, הריני שמחה לבשר
לכן שיש לכן (ע"ר).


מה שכבר מקרב אתכן לפרופיל המסויים שיוצא לי לראות הרבה
מאד אצלנו מופרעות-האכילה: בד"כ יותר אנה ממיה, היגיינית עד-כדי פאנאטיות,
נוטה לריחוק רגשי מסויים [מסתם אדישות לאפאטיה כללית וקטטנויה נפשית], מלנכולית ובודדה רוב הזמן, פרפקציונליסטית [באמאשכם, 'פרפקציוניזם' זה כזה זרם בציונות] ודורשת מעצמה
הרבה מעל לאפשרי ואז זועמת על עצמה כשמשום-מה היא פשוט נכשלת, כנראה מתוך עצלנות-גרידא,
בלקפוץ מעל לירח על גב פרה בעודה שוזרת שמיכה מזרי-וורדים. מסוגרת. מדברת מדיי או יותר מדיי, אבל אף-פעם לא בדיוק על עצמה.


וכמובן, נטייה דומיננטית להלקאה-עצמית.


 


עוד מונח שתאלצנה לסבול אותי מסבירה באורח
מדעי-עד-כדי-שיממון.


שילוב של האשמה-עצמית וחרטה.לעיתים מלווה בשלל מילים גסות
ולא מוצדקות או רלוונטיות במיוחד, רק לשם ההלקאה. מחשבה אובססיבית על פעולות שנתפסות כמוטעות לאחר עשייתן, ניתוח מלא ומפורט של איך שהן היו אמורות להיעשות אחרת.
לפעמים ענישה פיזית או מנטלית מסויימת.


אבל כמובן שזה לא נשמע לנו מוכר... נכון?


 


עד עכשיו פירטתי את הסיבות למה השלכת-החטא הזו, משמע -
השלכת האשמה על אובייקט כלשהו בחיים של א' כאשר היא מרגישה אשמה ולא יודעת איך או
בוחרת שלא לדעת איך, או אפילו במקרים [הנדירים] בהם היא באמת לא יודעת איך להתמודד - היא
רעיון רע
.


 


מתי בעיניי היא מוצדקת ובריאה?


כפיתרון זמני. ישנן מספיק סיטואציות בחיים שלנו בהן אנחנו
מואשמות או מאשימות את עצמנו בפעולה, מוצדקת או לא. בדרך-כלל לא מוצדקת למעשה,
שבהן פשוט אין איך לפתור את הבעיה מהשורש.


אם אותה א', דרך-משל, מאמינה שהיא אשמה בכך שהיא נולדה.
או נאנסה. או בכך שלאחותה יש תסמונת-אספרגר. או בכך שההורים שלה התגרשו. או בכך
שהיא עפה המלימודים עקב יחס-מזלזל וריבוי הברזות. או בכך שהיא דחפה את אחותה וזו
נפלה ונכנסה לתרדמת.


אין למצבים האלה פיתרון. אין לאשמה את הקטרזיס המינימאלי
הזה, של פעולה שגוייה שתוקנה.


לכן אולי בהשלכת-החטא, כל עוד היא לא נהפכת להרגל, יש
התמודדות עם המבוי-הסתום הזה. אולי זה הפיתרון הכי נגיש.


צריך לזכור שלבסס חיים ששואפים להיות בריאים על אובססיות
וגישה קיצונית זה כמו לנסות למלא דלי בעזרת מסננת ישנה שחלק מהחורים שלה נסתמו.


כשהדלי מרחק של קילומטר מהנהר הקרוב, נגיד.


 


anti ana 52 אנטי-אנה 5


 


[אבל כמה שזה רומנטי, כל ההפרעות האלה~]




שהרומנטיקה תישאר לחלומות ולספרים, אמרה באבא-יאגא וטרקה את דלת הצריף.

נכתב על ידי , 24/6/2011 03:41   בקטגוריות אנה., הפרעות-אכילה כאמצעי., למה אנורקסיה?, מיה., קבלה., אהבה ויחסים, ביקורת, שחרור קיטור, סיפרותי, עבודה  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בין המשקלים-על הפרעות נפשיות והפרעות אכילה והקשר ההדוק בינהם


[הבהרת באבא-יאגא: עלמת-החן פתחה את דלת הצריף ודרשה דפים, עט-נוצה וקסת-דיו. איך אפשר לסרב?

במילים אחרות, זה פוסט-האורחת הראשון שלי.]

חשבתי לכנות את עצמי באות א, ל, t ,אחרי הכול זה כל כך נהוג בתקשורות לכל בחורה. 

אבל אז חשבתי שאם אני אמשיך להנמיך את עצמי, זה לא יעזור לצאת נכון?

אם נמשיך להגיד "אני סתם עוד אחת" אז תמיד נשאר באנה,

כי זה יותר קל לפעמים להיות סתם מאשר מישהי בחיים המורכבים האלו.

אז בואו נקרא לי וסיליסה. למה? כי אני מבקרת בבקתה של באבא יאגה

[הערת באבא-יאגא: וסיליסה היא דמות נוספת מהפולקלור הרוסי, שם כולל לכל דמות של סניכה-יפהפיה, בדרך-כלל בהירת-שיער . תכולת-עיניים]

 

 

באתי לכאן כדי ללמוד דברים חשובים ולנסות לספר את הסיפור שלי.

רוב האנשים בחיי לא יודעים עליי את הדברים שאכתוב כאן,  אולי מודעים לחלק אחד פה

חלקיק שם, אבל לא באמת לעומק התמונה ולא באמת לתמונה השלמה.

מצחיק ככל שיהיה, את הדברים שכביכול קשורים לגוף ולהיסטוריה הגופנית אני מסתירה עמוק בנפש.

אלו לא הדברים שאנחנו מסוגלים לדבר עליהם,

לו היינו מדברים יותר, היינו מתעללים בגוף שלנו פחות.

וזה מה שאני באה לעשות כאן, ואולי עוד מישהו\י יסתכלו על העקבות שלי ויחליטו לנסות לצעוד.

 

לפחות במובן ההתחלתי, ההראשוני, אני ממש הגדרה מילונית של מה שמוביל להפרעות אכילה:

אני באה ממשפחה הרוסה , ההורים שלי התגרשו עוד כשהייתי בגיל צעיר, אמא חזקה ופרפקציוניסטית.

בכל זאת עד גיל 12 עוד אהבתי את החיים שלי. אני זוכרת שבדירה הישנה שלנו הייתי קמה מוקדם ושומעת

את הציפורים שרות, מדמיינת על מה הן מדברות להן ולאילו ארצות הן עפות.

 

בגיל 12 התחלתי להתפתח, להתעגל, להצמיח חזה, צמחתי הרבה מעבר לבנות גילי האחרות,

אבל לא בדיוק הבנתי מה קורה לי או מה זה אומר...

הייתי מאוד תמימה ומאוד נאיבית, הגוף צמח אבל בפנים הייתי עדיין ילדה קטנה.

 

אני עדיין זוכרת את היום שבו התמימות שלי הסתיימה בכוח, היכן שמשבר האמון הראשון שלי עם בני אדם קרה.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לקפוא, קפאתי והרבה זמן שנאתי את עצמי על זה.

לא הבנתי למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיב. הקיפאון לא הפסיק שם, הוא נמשך לאורך שנים.

התבדלתי, נשארתי בתוך עצמי ולא הרגשתי שילדים אחרים רוצים לדבר איתי

כי אני מכוערת כי אני שמנה, כי אני פגומה, עדיין הרגשתי את הידיים הנוראיות שנגעו בי

הרגשתי כמישהי שסומנה בשחור.  

הייתי נכנסת למכולת ומרגישה שלא מגיע לי לאכול כלום,

הייתי עושה דיאטה מיוחדת ואוכלת רק דבר אחד, מרק עוף ואת עצמי.

צופה ב'אלי מקביל' מאוהבת לחלוטין בדמותה של קליסטה פלוקהארט

ברגישות הילדותיות שלה ובגוף, בעובדה שהיא יכלה להיות גם רגישה בלי שזה ינקום בה.

רק בגיל 18 כאשר ראיתי תמונות שלי גיליתי, בדיעבד, שהמראה שלי לא היה שונה.

אולי 'אלי מקביל' הזיק לדימוי הגוף והיה מוקדם לצפות בזה אבל, זה בכול זאת היה מנחם לתקופה מסוימת וזה מה שהחזיק אותי.

 


 

אמא לא יודעת את זה ,היא הייתה תמיד עסוקה נורא בתור אם חד הורית שהיא לא שמה לב שחלתי.

בכל זאת היא הצילה אותי, כשהיא לקחה אותי לסכנות דוגמנות שכנראה  הייתה סכנות פיברוק,

בואי נעשה בוק ולא תשמעי מאיתנו, אבל זה לא משנה. כשצילמו אותי בפעם ראשונה בחיי

הרגשתי יפה, זה גרם לי להפסיק את הדיאטה המיוחדת ואת המחשבות על אוכל 

עד גיל 15.

 

בגיל 15 מעבר הדירה, הבעל החדש של אמא, והחבר הראשון לא היטבו עימי.

לכל הילדות היו כבר חבר בגיל 13 ורק לי לא, הרגשתי מכוערת אבל בסופו של דבר כשעברנו דירה

הכרתי מישהו ,הוא היה הנשיקה הראשונה שלי, הוא היה המגע הראשון שהיה מרצון

למרות שלפעמים אני תוהה כמה מרצון וכמה כי לא רציתי להיות לבד, הוא נישק אותי, ניצל אותי 

ועבר לבחורה הבאה. הייתי בודדה בבית הספר, אמא שלי הייתה אפילו יותר עסוקה.

אחות קטנה ובעל לא תומך. אני הרגשתי מכוערת ורעבה,

אז התחלתי לקנות בכסף שבקושי היה לי את הדברים היחדים שיכולתי:

לחם ושוקולד למריחה.

 

השמנתי מלא, ואז יותר.

הרגשתי נורא והתחלתי לגנוב, למזלי לא תפסו אותי.

אבל זה לא כי היה חסר לי משהו פיזית, גנבתי כי בפנים הייתי ריקה.

לפעמים הייתי מסתכלת על מה שגנבתי ותוהה מה לעזאזל אני עושה עם זה.

לפעמים הייתי מוצאת ילדה קטנה ועצובה ברחוב ומביאה לה את הדבר.

 

למזלי בתיכון כבר הייתי במצב אחר. הייתי בשכבה בה כל הבנות היו רזות,

אז השמנתי אפילו יותר. התנגדתי להיות עוד אחת מאלו, אני חושבת שזה היה תחילת המשבר הלא נראה עם המגדר שלי

אבל על זה אני ארחיב אחר כך.

הייתי הכי שמנה שהייתי בחיי והייתי בכל זאת יחסית מאושרת, אני זוכרת מתי הפעם הראשונה שהאושר המדומה הזה נסדק.

הייתי בכיתה י בדיוק נפרדתי מבחור, בבוקר למחרת התעוררתי עם צלוליטיס.

כבר הייתי פחות לבד, כבר הייתי פחות בודדה, אבל שנאתי את הגוף שלי. הסתרתי אותו במלא שכבות

ושנאתי, שנאתי את איך שאני נראית. אבל לא עשית עם זה הרבה.

יצאתי עם האנשים הלא נכונים. עם המעשן, עם המבוגרים מדיי, ופשוט עם אלו שהיו מוכנים להגיד לי שהם אוהבים אותי.

מכרתי את האהבה שלי בזול ואנשים פשוט שברו לי את הלב.

רק לאחד מהם אני לא יכולה לסלוח. לזה ששבר לי אחרי שנכנסתי לצבא, הבחור שדיבר גבוההות מעל כולם

הבחור שמתנדב בכל מקום, קיבוצניק שעוזר לכולם, הבחור שחולה על נשים עם רובה ,מדבר על חתונה והפרחת הארץ

בלי בעיה, אם הוא לא רצה אותי למרות כל הרגישות שהוא מפגין אם הוא עזב אותי ככה בטריקת דלת, כמה אני שווה?

בזכותו הרגשתי פגומה יותר משהרגשתי רוב חיי, כמה חודשים אחר כך התחלתי להקיא.

 


 

 

שנאתי את הצבא. לא התאמתי לצבא. רוב הזמן בצבא וגם שנה אחר כך הייתי בדיכאון קשה.

הרגשתי בודדה, לא רציתי למות, הייתי מיואשת מידי, עצובה מידי ,כואבת מידי בשביל שבכלל יהיה לי את הכוח.

לא את הכוח לחיות, אבל גם לא את הכוח להתאבד. במובן מסוים זה היה המזל שלי.

מדברים הרבה פעמים על תחושת ההיטהרות שפרו מיה עוברות אבל לא הרגשתי שום היטהרות.

הרגשתי שיש לי כל כך הרבה כאב בבטן והייתי פשוט חייבת לעלות את זה למעלה.

לא יכולתי לדבר, אז העליתי את זה בדרך אחרת, בפנים הייתי עוד וסיליסה הקטנה  אבל הרגשתי

שבשביל אחרים אני מספר והצדעה. מבחינתי הייתי שמנה, מכוערת, דיכאונית ומיותרת.

אז הקאתי. לא השתמשתי כמעט אף פעם בעזרים אבל היה לי מאוד קשה להכניס את האצבעות.

הרבה פעמיים הייתי צריכה להכניס ולהוציא לקח לי זמן רב להקיא.

הרבה פעמים הייתי נחנקת באמצע.

אחרי ההתרוקנות הייתי יושבת שם, מבוהלת, מנסה להחביא את עצמי דרך הברכיים.

לפעמים הייתי בוכה. לפעמים פשוט ניסיתי להשתיק את עצמי כי לא הייתי חשובה מספיק כדדי שהרעש שלי יפריע לאחרים.

 

אתם בטח חושבים שאחרי כל ההקאות הייתי רזה שוב כמו פעם אבל לא.

מעולם לא חזרתי למשקל שהיה לי בין גיל 12 ל13, מעולם לא חזרתי להיות כל כך רזה.

רזיתי יותר ממה שהייתי בתיכון אבל לא כל כך, מי שלא הכיר אותי לא ידע שאני דיכאונית

ואיש לא ידע שאני מקיאה. עשיתיי את זה כמעט רק בצבא, שם לאנשים קל להתעלם ממה שלא נראה יפה או נוח.

איש\ה יכולים לסבול שנים מהפרעה בלי שאיש ידע , עובדה שהרבה  ממקרי התאבדות קורים בלי שאיש ידע 

למה ולפעמים הסיבה לא ממש קיימת.

מהגיל הזה התחלתי לשנוא את איך שאני ניראת, כל כך נשית. קיוויתי  להראות ולהרגיש מעט יותר גברית.

רק בגיל 23 בשיחה עם פסיכלוגית הבנתי למה, כל חיי התרגלתי שהנשי הוא הקורבן הוא הנאנסת,היא החלשה

למה שאני ארצה להיות כזו?, לקח לי המון זמן להשלים עם עצמי כאישה, למרות שעדיין יש לי קטעים ג'נדרקוורים [הערת ברבר-יאגא: מגדר שהוא לא לא "אישה" ולא "גבר" אלא פשרה כלשהי ביניהם או משהו שונה לחלוטן, א או סם חוסר מגדר. שם כללי לכל "מגדר" לא מוגדר] אני יחסית שלמה עם היותי אישה.

 אני מניחה שחלק מזה היה בשביל אחותי הקטנה.

 

כשהתחלתי ללכת לאוניברסיטה זו הייתה תקופה של שינוי גדול בחיי, התחלתי להרגיש שאני יותר חייה

ואחרי שבועיים הדיכאון נגמר ואתו ההקאות, כי לא אהבתי להקיא, לא הרגשתי טהורה לפני או אחרי

הרגשתי מזוהמת כל הזמן. חוץ מזה גרתי עם שותפה ולא היה לי נעים להקיא ליד אנשים.

 

כמה שנים אחרי הדיכאון חזר, לא הייתה שום סיבה של ממש.

החיים היו יפים אבל הוא חזר והרפה את ידיי, הרגשתי רע עם עצמי, הפעם התחילו מחשבות אובדניות. 

התקפי פאניקה מבלי שום סיבה ניראת לעין, בכי, צער. למשך שנתיים חזרתי לקפוא ולהסתתר מאנשים פרט לכמה תקופות של כמה חודשים פה ושם

חלק מהידידים לא הבינו אותי,אנשים פשוט אמרו "צאי מזה" מבלי ממש להבין במה מדובר.

ובכך שזה לא ממש נשלט.



 

 

חזרתי להשמין עד השנה, רק השנה התחלתי ממש לקחת את עצמי בידיים .

לחזור לעשות ספורט לאט, הכרתי את החבר שלי.

יותר קל להאמין בעצמך כשעוד מישהו מאמין בך, מאמין שאת יפה ושאת צריכה לחיות ברגעים שאת לא ממש רוצה.

הלוואי שיכלתי לבוא לפה ולומר שיש דרך קלה לצאת מזה, שהמאבק קל,

אבל זה לא נכון, לא משנה מה המשקל שלך המאבק על הבריאות הגופנית הוא תמיד קשה.

והוא אף פעם לא רק מאבק על מראה פיזי, אנו יצורים דואליים [כפולים. במקרה הזה, בעלי שני מישורים, פיזי ונפשי. גוף ותודעה, או נפש לרומנטיקנים הדתיים ביניכם] הפיזי והנפשי שלנו קשורים זה בזה היותר דרכים משאנחנו מבינים.

יש לי ימים קלים שאני באמת שמחה בהם, ויש ימים קשים עם מחשבות התאבדות וחוסר הבנה למה אני עוד כאן.

אבל אני מנסה, אני עוברת יום יום, ואני מאמינה שאני עוד אקום בוקר אחד ואסתכל במראה ומולי תתגלה וסיליסה היפה

והבריאה, מלאת שמחת החיים שנגזלה ממני זמן כה רב.

אני רוצה להגיע לצעד הענקי ההוא ששם אני הולכת לבאבא יאגא ומבקשת את החוכמה של החיות שם [רפסרנס נוסף לפולקלוק - באבא-יאגא הייתה מחלקת מוות או עצות, תלוי בחוכמתו ובטוהר-ליבו של האדם שנכנס לצריפה, כמו גם בגחמות שלה]

אני רוצה להאמין שאני עוד אהיה בריאה,

אבל בינתיים אני רק אשמח להחזיק עבודה.

 

אם אתם קוראים את זה תדעו שאתם חשובים למישהו, שאני אוהבת אתכם

ושאני מבקשת ממכם לשמור על עצמכם כמה שיותר.




 

לסיום הייתי רוצה להשאיר את הבלוג הזה

יש בו את התוצאות ההרסנות של אנורקסיה 

דוגמניות ופרו אנה שמתו בכאב ,שיניים שנהרסו ממיה ועוד

 



זוכרים את הזמנים האלו שהמודליות שלנו היו עם קימורים וחייכניות ושמחות?

נכתב על ידי , 25/1/2011 00:14   בקטגוריות אנטי-אנה., אנה., הפרעות-אכילה כאמצעי., יוצאות מההפרעה., מגדר ונשיות., למה אנורקסיה?, מיה., סיפור אישי., פוסט-אורח., שחרור קיטור  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של וסיליסה ב-26/1/2011 23:15
 




דפים:  
כינוי: 

מין: נקבה




7,868
הבלוג משוייך לקטגוריות: נשיות , המתמודדים , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBaba Yaga אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Baba Yaga ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)