[הבהרת באבא-יאגא: עלמת-החן פתחה את דלת הצריף ודרשה דפים, עט-נוצה וקסת-דיו. איך אפשר לסרב?
במילים אחרות, זה פוסט-האורחת הראשון שלי.]
חשבתי לכנות את עצמי באות א, ל, t ,אחרי הכול זה כל כך נהוג בתקשורות לכל בחורה.
אבל אז חשבתי שאם אני אמשיך להנמיך את עצמי, זה לא יעזור לצאת נכון?
אם נמשיך להגיד "אני סתם עוד אחת" אז תמיד נשאר באנה,
כי זה יותר קל לפעמים להיות סתם מאשר מישהי בחיים המורכבים האלו.
אז בואו נקרא לי וסיליסה. למה? כי אני מבקרת בבקתה של באבא יאגה
[הערת באבא-יאגא: וסיליסה היא דמות נוספת מהפולקלור הרוסי, שם כולל לכל דמות של סניכה-יפהפיה, בדרך-כלל בהירת-שיער . תכולת-עיניים]
באתי לכאן כדי ללמוד דברים חשובים ולנסות לספר את הסיפור שלי.
רוב האנשים בחיי לא יודעים עליי את הדברים שאכתוב כאן, אולי מודעים לחלק אחד פה
חלקיק שם, אבל לא באמת לעומק התמונה ולא באמת לתמונה השלמה.
מצחיק ככל שיהיה, את הדברים שכביכול קשורים לגוף ולהיסטוריה הגופנית אני מסתירה עמוק בנפש.
אלו לא הדברים שאנחנו מסוגלים לדבר עליהם,
לו היינו מדברים יותר, היינו מתעללים בגוף שלנו פחות.
וזה מה שאני באה לעשות כאן, ואולי עוד מישהו\י יסתכלו על העקבות שלי ויחליטו לנסות לצעוד.
לפחות במובן ההתחלתי, ההראשוני, אני ממש הגדרה מילונית של מה שמוביל להפרעות אכילה:
אני באה ממשפחה הרוסה , ההורים שלי התגרשו עוד כשהייתי בגיל צעיר, אמא חזקה ופרפקציוניסטית.
בכל זאת עד גיל 12 עוד אהבתי את החיים שלי. אני זוכרת שבדירה הישנה שלנו הייתי קמה מוקדם ושומעת
את הציפורים שרות, מדמיינת על מה הן מדברות להן ולאילו ארצות הן עפות.
בגיל 12 התחלתי להתפתח, להתעגל, להצמיח חזה, צמחתי הרבה מעבר לבנות גילי האחרות,
אבל לא בדיוק הבנתי מה קורה לי או מה זה אומר...
הייתי מאוד תמימה ומאוד נאיבית, הגוף צמח אבל בפנים הייתי עדיין ילדה קטנה.
אני עדיין זוכרת את היום שבו התמימות שלי הסתיימה בכוח, היכן שמשבר האמון הראשון שלי עם בני אדם קרה.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לקפוא, קפאתי והרבה זמן שנאתי את עצמי על זה.
לא הבנתי למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיב. הקיפאון לא הפסיק שם, הוא נמשך לאורך שנים.
התבדלתי, נשארתי בתוך עצמי ולא הרגשתי שילדים אחרים רוצים לדבר איתי
כי אני מכוערת כי אני שמנה, כי אני פגומה, עדיין הרגשתי את הידיים הנוראיות שנגעו בי
הרגשתי כמישהי שסומנה בשחור.
הייתי נכנסת למכולת ומרגישה שלא מגיע לי לאכול כלום,
הייתי עושה דיאטה מיוחדת ואוכלת רק דבר אחד, מרק עוף ואת עצמי.
צופה ב'אלי מקביל' מאוהבת לחלוטין בדמותה של קליסטה פלוקהארט
ברגישות הילדותיות שלה ובגוף, בעובדה שהיא יכלה להיות גם רגישה בלי שזה ינקום בה.
רק בגיל 18 כאשר ראיתי תמונות שלי גיליתי, בדיעבד, שהמראה שלי לא היה שונה.
אולי 'אלי מקביל' הזיק לדימוי הגוף והיה מוקדם לצפות בזה אבל, זה בכול זאת היה מנחם לתקופה מסוימת וזה מה שהחזיק אותי.
אמא לא יודעת את זה ,היא הייתה תמיד עסוקה נורא בתור אם חד הורית שהיא לא שמה לב שחלתי.
בכל זאת היא הצילה אותי, כשהיא לקחה אותי לסכנות דוגמנות שכנראה הייתה סכנות פיברוק,
בואי נעשה בוק ולא תשמעי מאיתנו, אבל זה לא משנה. כשצילמו אותי בפעם ראשונה בחיי
הרגשתי יפה, זה גרם לי להפסיק את הדיאטה המיוחדת ואת המחשבות על אוכל
עד גיל 15.
בגיל 15 מעבר הדירה, הבעל החדש של אמא, והחבר הראשון לא היטבו עימי.
לכל הילדות היו כבר חבר בגיל 13 ורק לי לא, הרגשתי מכוערת אבל בסופו של דבר כשעברנו דירה
הכרתי מישהו ,הוא היה הנשיקה הראשונה שלי, הוא היה המגע הראשון שהיה מרצון
למרות שלפעמים אני תוהה כמה מרצון וכמה כי לא רציתי להיות לבד, הוא נישק אותי, ניצל אותי
ועבר לבחורה הבאה. הייתי בודדה בבית הספר, אמא שלי הייתה אפילו יותר עסוקה.
אחות קטנה ובעל לא תומך. אני הרגשתי מכוערת ורעבה,
אז התחלתי לקנות בכסף שבקושי היה לי את הדברים היחדים שיכולתי:
לחם ושוקולד למריחה.
השמנתי מלא, ואז יותר.
הרגשתי נורא והתחלתי לגנוב, למזלי לא תפסו אותי.
אבל זה לא כי היה חסר לי משהו פיזית, גנבתי כי בפנים הייתי ריקה.
לפעמים הייתי מסתכלת על מה שגנבתי ותוהה מה לעזאזל אני עושה עם זה.
לפעמים הייתי מוצאת ילדה קטנה ועצובה ברחוב ומביאה לה את הדבר.
למזלי בתיכון כבר הייתי במצב אחר. הייתי בשכבה בה כל הבנות היו רזות,
אז השמנתי אפילו יותר. התנגדתי להיות עוד אחת מאלו, אני חושבת שזה היה תחילת המשבר הלא נראה עם המגדר שלי
אבל על זה אני ארחיב אחר כך.
הייתי הכי שמנה שהייתי בחיי והייתי בכל זאת יחסית מאושרת, אני זוכרת מתי הפעם הראשונה שהאושר המדומה הזה נסדק.
הייתי בכיתה י בדיוק נפרדתי מבחור, בבוקר למחרת התעוררתי עם צלוליטיס.
כבר הייתי פחות לבד, כבר הייתי פחות בודדה, אבל שנאתי את הגוף שלי. הסתרתי אותו במלא שכבות
ושנאתי, שנאתי את איך שאני נראית. אבל לא עשית עם זה הרבה.
יצאתי עם האנשים הלא נכונים. עם המעשן, עם המבוגרים מדיי, ופשוט עם אלו שהיו מוכנים להגיד לי שהם אוהבים אותי.
מכרתי את האהבה שלי בזול ואנשים פשוט שברו לי את הלב.
רק לאחד מהם אני לא יכולה לסלוח. לזה ששבר לי אחרי שנכנסתי לצבא, הבחור שדיבר גבוההות מעל כולם
הבחור שמתנדב בכל מקום, קיבוצניק שעוזר לכולם, הבחור שחולה על נשים עם רובה ,מדבר על חתונה והפרחת הארץ
בלי בעיה, אם הוא לא רצה אותי למרות כל הרגישות שהוא מפגין אם הוא עזב אותי ככה בטריקת דלת, כמה אני שווה?
בזכותו הרגשתי פגומה יותר משהרגשתי רוב חיי, כמה חודשים אחר כך התחלתי להקיא.
שנאתי את הצבא. לא התאמתי לצבא. רוב הזמן בצבא וגם שנה אחר כך הייתי בדיכאון קשה.
הרגשתי בודדה, לא רציתי למות, הייתי מיואשת מידי, עצובה מידי ,כואבת מידי בשביל שבכלל יהיה לי את הכוח.
לא את הכוח לחיות, אבל גם לא את הכוח להתאבד. במובן מסוים זה היה המזל שלי.
מדברים הרבה פעמים על תחושת ההיטהרות שפרו מיה עוברות אבל לא הרגשתי שום היטהרות.
הרגשתי שיש לי כל כך הרבה כאב בבטן והייתי פשוט חייבת לעלות את זה למעלה.
לא יכולתי לדבר, אז העליתי את זה בדרך אחרת, בפנים הייתי עוד וסיליסה הקטנה אבל הרגשתי
שבשביל אחרים אני מספר והצדעה. מבחינתי הייתי שמנה, מכוערת, דיכאונית ומיותרת.
אז הקאתי. לא השתמשתי כמעט אף פעם בעזרים אבל היה לי מאוד קשה להכניס את האצבעות.
הרבה פעמיים הייתי צריכה להכניס ולהוציא לקח לי זמן רב להקיא.
הרבה פעמים הייתי נחנקת באמצע.
אחרי ההתרוקנות הייתי יושבת שם, מבוהלת, מנסה להחביא את עצמי דרך הברכיים.
לפעמים הייתי בוכה. לפעמים פשוט ניסיתי להשתיק את עצמי כי לא הייתי חשובה מספיק כדדי שהרעש שלי יפריע לאחרים.
אתם בטח חושבים שאחרי כל ההקאות הייתי רזה שוב כמו פעם אבל לא.
מעולם לא חזרתי למשקל שהיה לי בין גיל 12 ל13, מעולם לא חזרתי להיות כל כך רזה.
רזיתי יותר ממה שהייתי בתיכון אבל לא כל כך, מי שלא הכיר אותי לא ידע שאני דיכאונית
ואיש לא ידע שאני מקיאה. עשיתיי את זה כמעט רק בצבא, שם לאנשים קל להתעלם ממה שלא נראה יפה או נוח.
איש\ה יכולים לסבול שנים מהפרעה בלי שאיש ידע , עובדה שהרבה ממקרי התאבדות קורים בלי שאיש ידע
למה ולפעמים הסיבה לא ממש קיימת.
מהגיל הזה התחלתי לשנוא את איך שאני ניראת, כל כך נשית. קיוויתי להראות ולהרגיש מעט יותר גברית.
רק בגיל 23 בשיחה עם פסיכלוגית הבנתי למה, כל חיי התרגלתי שהנשי הוא הקורבן הוא הנאנסת,היא החלשה
למה שאני ארצה להיות כזו?, לקח לי המון זמן להשלים עם עצמי כאישה, למרות שעדיין יש לי קטעים ג'נדרקוורים [הערת ברבר-יאגא: מגדר שהוא לא לא "אישה" ולא "גבר" אלא פשרה כלשהי ביניהם או משהו שונה לחלוטן, א או סם חוסר מגדר. שם כללי לכל "מגדר" לא מוגדר] אני יחסית שלמה עם היותי אישה.
אני מניחה שחלק מזה היה בשביל אחותי הקטנה.
כשהתחלתי ללכת לאוניברסיטה זו הייתה תקופה של שינוי גדול בחיי, התחלתי להרגיש שאני יותר חייה
ואחרי שבועיים הדיכאון נגמר ואתו ההקאות, כי לא אהבתי להקיא, לא הרגשתי טהורה לפני או אחרי
הרגשתי מזוהמת כל הזמן. חוץ מזה גרתי עם שותפה ולא היה לי נעים להקיא ליד אנשים.
כמה שנים אחרי הדיכאון חזר, לא הייתה שום סיבה של ממש.
החיים היו יפים אבל הוא חזר והרפה את ידיי, הרגשתי רע עם עצמי, הפעם התחילו מחשבות אובדניות.
התקפי פאניקה מבלי שום סיבה ניראת לעין, בכי, צער. למשך שנתיים חזרתי לקפוא ולהסתתר מאנשים פרט לכמה תקופות של כמה חודשים פה ושם
חלק מהידידים לא הבינו אותי,אנשים פשוט אמרו "צאי מזה" מבלי ממש להבין במה מדובר.
ובכך שזה לא ממש נשלט.
חזרתי להשמין עד השנה, רק השנה התחלתי ממש לקחת את עצמי בידיים .
לחזור לעשות ספורט לאט, הכרתי את החבר שלי.
יותר קל להאמין בעצמך כשעוד מישהו מאמין בך, מאמין שאת יפה ושאת צריכה לחיות ברגעים שאת לא ממש רוצה.
הלוואי שיכלתי לבוא לפה ולומר שיש דרך קלה לצאת מזה, שהמאבק קל,
אבל זה לא נכון, לא משנה מה המשקל שלך המאבק על הבריאות הגופנית הוא תמיד קשה.
והוא אף פעם לא רק מאבק על מראה פיזי, אנו יצורים דואליים [כפולים. במקרה הזה, בעלי שני מישורים, פיזי ונפשי. גוף ותודעה, או נפש לרומנטיקנים הדתיים ביניכם] הפיזי והנפשי שלנו קשורים זה בזה היותר דרכים משאנחנו מבינים.
יש לי ימים קלים שאני באמת שמחה בהם, ויש ימים קשים עם מחשבות התאבדות וחוסר הבנה למה אני עוד כאן.
אבל אני מנסה, אני עוברת יום יום, ואני מאמינה שאני עוד אקום בוקר אחד ואסתכל במראה ומולי תתגלה וסיליסה היפה
והבריאה, מלאת שמחת החיים שנגזלה ממני זמן כה רב.
אני רוצה להגיע לצעד הענקי ההוא ששם אני הולכת לבאבא יאגא ומבקשת את החוכמה של החיות שם [רפסרנס נוסף לפולקלוק - באבא-יאגא הייתה מחלקת מוות או עצות, תלוי בחוכמתו ובטוהר-ליבו של האדם שנכנס לצריפה, כמו גם בגחמות שלה]
אני רוצה להאמין שאני עוד אהיה בריאה,
אבל בינתיים אני רק אשמח להחזיק עבודה.
אם אתם קוראים את זה תדעו שאתם חשובים למישהו, שאני אוהבת אתכם
ושאני מבקשת ממכם לשמור על עצמכם כמה שיותר.
לסיום הייתי רוצה להשאיר את הבלוג הזה
יש בו את התוצאות ההרסנות של אנורקסיה
דוגמניות ופרו אנה שמתו בכאב ,שיניים שנהרסו ממיה ועוד
זוכרים את הזמנים האלו שהמודליות שלנו היו עם קימורים וחייכניות ושמחות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
