אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

מאז הבוקר של כתיבת הפוסט הנוכחי על פלאפוני היקר, ישבתי ושברתי את הראש על מה גרם לי להיכנס לה"א מלכתחילה, דווקא כשנראה שמצאתי לי פינה שלווה. התיאוריות הקודמות שלי בנושא התגלו כלא-רלוונטיות.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי הילדה הכי רזה ואחת החכמות, אם לא הכי, בכיתה.  היינו חבורה של 4 בנות שהשתתפו בכל קורסי ומסגרות ההעשרה כל היסודי, וחלקנו המשיך גם בחטיבה. למעשה, כשהייתה מישהי בכיתה ז', הרבה לפני שניצני ההפרעה אפילו צצו, שהייתה רזה בצורה משמעותית יותר ממני [היה לה אשכרה גוף של דוגמנית, רזה, גבוהה יחסית ועם חזה גדול. היא נראתה מטומטמת אחושרמוטה אבל הייתה מהמצטיינות בכיתה. כל זה מאד הרגיז וגרם לי לקנא בה] התמרמרתי על זה מאד וקינאתי בה.

באותה שנה הידרדרתי בלימודים. כאב לי הראש מלהתרכז יותר מדיי, אני חושבת. ככה תירצתי את זה אז. הכישלון החוזר שלי בפתיחת-סוגריים, אחת הפעולות הפשוטות ביותר לביצוע במתמטיקה, ייאש אותי ונכנסתי למעגל שהזין את עצמו.

בפועל, הייתי בדיכאון בגלל המצב עם אמא שלי ובכלל בבית. לאו דווקא בגלל שהמצב אז היה כל כך חמור. הוא היה איום בשנה לפני כן [אבא בכלא, אמא בשיא תקופת האלימות שלה, אח"כ אבא לא בבית ואחיות שלי שמתרוצצות בין לבין, סבתא שמנסה לגרום לכולנו לקחת את הצד שלה...] ורק לא-משהו בשנה היא. אבל נפילות תמיד באות אליי בדיליי.  גם מבחינה חברתית היה לא משהו - אמנם לא היה סבל נוראי להסתובב עם שתי החברות שלי דאז, אבל הן לא הבינו אותי בכלל ולא ידעו עליי שום-דבר בעצם. יותר מזה, הן לא כיבדו אותי. זה גרם לי להמשיך להרגיש בודדה, כמובן.

אני מניחה שלחלקכן התמונה אפילו מוכרת - בבית הכל חרא, בחוץ אין לאן לברוח.

בכל מקרה, אחרי שעברתי בי"ס שהתקדם בחומר הרבה יותר מהקודם, היו בו אנשים כיפיים ובוגרים [היום אני יודעת שיש דבר כזה בוגרים מדיי, ובהחלט היינו כמה כיתות של בוגרים מדיי] והרוב המוחץ של השיעורים היו לפחות משעשעים, חזרתי להתעניין בלימודים. אם כי הציונים לא ממש עלו למיטב זיכרוני. אף-פעם לא השקעתי רגע בלימודים מחוץ לב"ס, אני מניחה שזו הסיבה.

[זה היה בפוסט הזה, שמהווה דוגמא מצויינת לפרק הנלמד היום, "איך להכניס את הבת\נכדה שלך להפרעות-אכילה ולתסביכי-אישיות לשארית חייה?"
http://www.polyvore.com/fuck_expectations/set?id=12996670 ]

אז הפסקתי לאכול ארוחות-צהריים בכפר כמעט בכלל, בין היתר כי לא הייתי רגילה לאוכל חם ולא ידעתי איך, מה ובאיזו כמות לאכול והייתי יוצאת עם הרגשה נפוחה ובחילה תמיד. הגוף גם לא היה רגיל לאוכל מגוון ומזין. אני מניחה שהוא הכין סטוקים לשנים השחונות הבאות בשנתיים האלה ובכך זירז את בואן באופן אירוני.

במקום זה הכנתי שיעורים במתמטיקה והתכוננתי למבחנים. לכאורה נפלא - גם מרזה וגם מחכימה. ממש ילדה מוצלחת ויפה אני אהיה בסוף השנה, מה, לא?

אבל גם בסוף השנה לא הייתי רזה מספיק, והציונים לא היו טובים מספיק. הייתי חייבת להמשיך ללמוד, לאכול פחות, לרוץ יותר, תרגילי רגליים, כפיפות בטן, שכיבות סמיכה. גם את הפעילות הגופנית ההורים שלי עודדו, יש לציין. וזה לא שמישהו שם לב למשהו יוצא-דופן או חלילה, לא בריא. וזה למרות שידיד שפגש אותי אז סיפר לי שנים אחר-כך ש"עצמות הבריח שלי בלטו בהתרסה זועפת אפילו דרך החולצה" - אז זה לא שנראיתי בריאה במיוחד.

ועדיין לא הייתי טובה מספיק, הייתי חייבת לנסות יותר. השלימו על-פי דמיונכן האישי. הנחתי שיגיע שלב שבו אהיה טובה מסיפק. רזה מספיק. יפה מספיק. טובה מספיק ולא-אנוכית מספיק.

ובמציאות - תסביך "אני לא טובה מספיק. רק עוד טיפונת של בלתי-אפשריות, סטנדרטים שהופכים אנושיות לפיקציה וקריעה-עצמית ואהיה מושלמת מספיק כדי שתשימו-לב אליי, נכון?

ותגידו שאני ילדה טובה מספיק ושעצם היוולדי היא לא טעות חייכם ושלא הרסתי לאף-אחד את החיים, נכון?"

לא באמת יכולתי להאמין שאני - כאדם - יכולה להיות טובה מספיק. לכן, בהשלכה המטאפורית-בצורה-ממשית-מדיי של העניין, גם לא יכולתי להיות רזה מספיק. "רק עוד קצת וזהו" לכאורה. אבל כולנו כאן יודעות איך ה"רק עוד קצת" הזה נגמר, נכון?

וגם זה אף-פעם לא מספיק:

[העיקר שלשנוא את עצמנו על זה אנחנו נמשיך, הא?]

נכון? ואם בשום-מצב לא נהיה "מספיק רזות, מספיק טובות, מספיק מוצלחות, מספיק יפות, מספיק חכמות", אולי הבעיה... לא בנו בכלל?

אולי הבעיה היא בעיניים של מי שמסתכל עלינו?

וזה עצוב, כי לפעמים מדובר באנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלינו. משפחה, בעיקר. לפעמים חברים. בני-זוג. בנות-זוג. אנחנו לא מצפות לכזו תגובה בכלל מהאנשים האלה, לשליליות הזו, לפסילה של מי שאנחנו. וזה עצוב, נכון. ופוגע, נכון.

אבל האנשים האלה רואים את מימוש-הפנטזיות שלהם עצמם מול העיניים שלהם, במקום לראות אתכן. והם צריכים להבין שאתם לא איזו "ילדה\נערה\אישה" בהזמנה, אתן פשוט - אתן.

חוץ מזה, האם אותם אנשים הם אכן כלילי-השלמות שהם מטיפים לה בעצמם? או שגם להם, כמו לנו - יש חולשות ופגמים?

אז הנה. מעירים לנו איזו הערה ומיד חוסר-הביטחון שלנו קופץ עליה, דוגמת 'אם רק לא האף הזה, הוא היה מסכים לצאת איתי', ואנחנו רצות מיד לשנות. זו המסקנה שלי מכל הסיפור.

אז, לא. החיים לא עובדים ככה. אם אין לך מספיק ביטחון-עצמי להגיד למי שחושב שאת לא טובה מספיק ללכת לעזאזל, לפעול על סמך הביקורת שלו ממש לא יגרמו לך לפתח כזה.

פלא שניתוחים פלסטיים [והם לרוב לא נוטים להיות מוצלחים במיחד, בלשון המעטה. ולראייה הבלוג הזה של שלו שמשעשע אותי השנה ומשהו האחרונות:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=144100 ] ובוטוקס וכל הפרוצדורות המלאכותיות האלו מצליחים כל-כך בימינו.

ואפילו לא התחלתי לדבר על התפיסה הלא-מציאותית, מלאכותית ובעיניי גם מכוערת באופן גרוטסקי של יופי בתרבותנו הנאורה כמו ישבנו של זחל ממוצע.

וה"א נכנסות איפהשהו בין כל הדברים האלה. אלא שברור שלהיות רזות יותר לא ישפר פלאים את מעמדנו החברתי שמושפע באופן ישיר יותר מההתנהגות שלנו מאשר מהמראה שלנו [לפחות בחוג שאנחנו באמת רוצות למצוא את עצמנו בו]  וברור שהימצאות בתת-משקל לא תעניק לנו כוחות-קסם של יכולת הסתדרות בחברה וביטחון-עצמי. היא לא תעלה את הערך שלנו בעיני עצמנו. למעשה, אנחנו נכנסות למעגל שבו אם לא קורה נס, אנחנו כנראה לא רזות מספיק.

[הנה, רזה מספיק?]

או שאנחנו מתמכרות לתהליך מסיבות אחרות השמורות עימנו. יצר הרס-עצמי, חלק מניסיון לכפר על משהו, שאיפה להישאר ילדות לנצח או התמודדות עם טראומה מינית מודחקת, וכו'. פתאום זה מתקבע באישיות כי יש מספיק גורמים שמושכים את ה"א.

בכל-אופן, התוצאה היא שאנחנו הופכות מסתם בנות בדיאטה שמנסות לספק את הסובבים אותן למופרעות אכילה.

אני אומרת לשלוח אותם לעזאזל ושיקבלו אתכן כמו שאתן.

[ושתו תה. כן, אפשר עם סוכר]

הסטטיסטיקה מדברת על יחס של כ-90% לעומת 10% בין נשים לגברים שחולים באנורקסיה. רוב הגברים החולים, כך ישמחו אותן נקודות אינפורמציה לעדכן, הם הומואים.

[ראשית, אני מוכרח להתייחס לנתון שעוסק בגברים הומואים. אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל טיעונים שנשמעים הרבה בקהילה המסויימת הזאת מדברים על ייחוס של חשיבות עילאית עד כדי אבסורד למראה חיצוני. אני יכול בהחלט להאמין לזה ממעט הניסיון שיש לי, וזה מסביר משהו מהנתון הזה. בקהילה שבה אדם נמדד כמעט אך ורק על סמך הגוף שלו, וכמה הוא מתאים או לא מתאים לאידיאל אסתטי כזה או אחר- הגיוני שהמראה החיצוני יהפוך לפחות עבור חלק מהאנשים לאובססיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.]

אנורקסיה נחשבת למחלה של נשים. אתרים העוסקים באנורקסיה מנוסחים בלשון נקבה. אפילו הבלוג המסויים הזה. כשמדברים על אנורקסיה, מדברים בדרך כלל על אידיאל יופי נשי בלתי אפשרי, על דוגמנות, פוטושופ וכו'. ואם החולים אינם נשים- אז הם בטח הומואים. שזה, מבחינת חלק מהאוכלוסייה, כמעט אותו הדבר. בכל מקרה, הנחת המוצא היא שאנורקסיה קשורה באופן הדוק ובלתי ניתן להפרדה לשאיפה לנשיות שברירית וחולנית. וזאת הנקודה שלי- לאו דווקא.

כמה מ"תופעות הלוואי" של אנורקסיה כוללות הפסקת הווסת, ירידת נפח החזה -יחד עם שאר רקמת השומן בגוף-  וירידה ברמת האסטרוגן בדם. אם הגוף נשאר מורעב למשך מספיק זמן, הנזק למערכת הרבייה הופך קבוע. מבנה הגוף כולו משתנה- קימורים נעלמים, הפנים הופכות להיות זוויתיות יותר ורכות פחות. במילה אחת- אנדרוגניות. וזה בדיוק מה שרציתי להשיג כשהתחלתי להרעיב את עצמי באופן מודע.
נולדתי כנקבה. במשך חלק גדול מהחיים שלי התייחסו אלי כאל "ילדה"- אבל משהו בזה תמיד היה נראה לי מוזר ולא נכון. לא היה לי אז שם כדי להגדיר את הדחייה שחשתי מהגוף שלי - מהירכיים, מהבטן, מהלחיים, מהחזה - בעיקר ממנו, ואת הרצון שלי שיהיה ברור לכל מי שנתקל בי, כולל עצמי, שאני בשום פנים ואופן לא אישה. אולי נער עדין מאוד - אבל לא אישה.
מבחינתי, לא היה שום קשר בין הגוף המוזר והמעוות שראיתי מולי במראה, לביני. כמו בדיחה אכזרית במיוחד, הגוף שלי התעקש על פרופורציות של 80-50-80 (שזו הגרסא הממוזערת של 90-60-90). התחלתי להוריד במשקל מתוך מטרה לגרום לגוף שלי להיראות נערי יותר - ולא משנה מה המחיר. כשהבנתי, בזמן ששקלתי 42 ק"ג, שגם הווסת הפסיקה - זה דרבן אותי להמשיך עוד יותר, בתקווה להוציא את מערכת הרבייה מכלל פעולה, מה שיחסוך ממני את התזכורות הקבועות והמכאיבות לכך שהגוף שלי הוא גוף נקבי. ידעתי שאני הורג את עצמי. ידעתי את זה כשהצלעות שלי נראו גם דרך החולצה, כשלא היה אפשר לחבק אותי בלי להרגיש את עצמות האגן. כשהודיתי בפני עצמי שאני נראה כמו גוויה מהלכת - אבל לא יכולתי להפסיק, מהפחד שאם לא ארד עוד במשקל הווסת תחזור, הקווים הישרים ייעלמו ויחזרו להיות גוף אידיאלי, של אישה. מהתחושה שאני עוד לא אנדרוגני מספיק, ואם ארד עוד חמישה קילו, זה יעבוד טוב יותר.

ואז מישהו סיפר לי סיפור דומה. מישהו שבשום פנים ואופן לא היה ניתן לטעות ולחשוב שהוא אישה. הוא לא סיפר דווקא על המחלה עצמה - אבל על אותן תחושות. על אותה זרות. ככל שהקשבתי לו יותר, התחלתי לזהות את התחושות שלי במדויק במה שהוא סיפר.
התגובה הראשונה הייתה לשלול את זה. להתעלם מזה. להכחיש את זה. "טרנסג'נדר" היה נשמע לי כמו דבר מאיים ומפחיד. לאט לאט התחלתי לבחון דברים. לנסות לדבר על עצמי בלשון זכר. לנסות להשטיח את החזה שלי באמצעות קשירה (Binding. יש גם עזרים ספציפיים שעושים את זה במידה יחסית של נוחות וביעילות, שניתן לקנות דרך האינטרנט). ללבוש בגדי גברים. להציג את עצמי כבן. בכל פעם שעשיתי משהו כזה, זה היה נראה לי הרבה יותר הגיוני. הרבה יותר נכון. בסופו של דבר נאלצתי להודות בזה.

יש לזה שם. Gender Identity Dysphoria. כלומר - חוסר תאימות בין מין ביולוגי לבין הזהות המגדרית. פיזית, אני נקבה - אבל מבחינתי אני נער. אין קשר בין הגוף הנקבי שאיתו נולדתי לדימוי שלי את עצמי, ולמה שה"היגיון" שלי מצפה למצוא. אז יש לזה שם- ואני לגמרי לא היחיד שחווה את זה (בערך 1% מהאוכלוסייה. אם חושבים על זה במספרים- במדינת ישראל חיים כיום כ-7,000,000 אנשים. 1% פירושו לצורך העניין 70,000 איש). אין לזה קשר לאידיאל יופי, אופנה, או כל דבר דומה. זאת לא מחלה, ואי אפשר "לרפא" את זה - אבל יש דרכים אחרות, הרסניות פחות כדי לתקן את הדיספוריה (חוסר התיאום בין המין הביולוגי למגדר). למעשה, ניתן לשנות את הגוף במספר אמצעים כדי שיתאים לזהות המגדרית.
האמצעי הראשון הוא טיפול הורמונלי. במקרה הזה - נטילת מינונים גבוהים של טסטוסטרון (הורמון זכרי) בזריקות או בג'ל. כדי לקבל טיפול כזה, יש צורך לקבל אישור מפסיכיאטר שמדובר באמת בדיספוריה מגדרית, ולא במשהו אחר (יש מספר פסיכיאטרים בארץ שעוסקים בתחום ויכולים לתת אישור כזה). לאחר מכן יש לבצע מספר בדיקות פיזיות - בדיקת דם, פרופיל הורמונלי ואולטסאונד, ולגשת לאנדוקרינולוג שייתן את המרשם עצמו. שוב, כאמור - יש מספר די קטן של אנדוקרינולוגים שעוסקים בזה. מדובר בלא מעט ביורוקרטיה וניירת, אבל בדרך כלל זה לא מאוד מסובך ולוקח מספר חודשים ספורים לקבל את האישור. מידת וקצב ההשפעה של טסטוסטרון משתנה מאחד לאחד, אבל באופן כללי מבנה הגוף משתנה ומקבל מאפיינים זכריים יותר. פיזור השומן בגוף משתנה, מסת השריר גדלה, תווי הפנים הופכים זוויתיים יותר, הקול הופך נמוך יותר ושיער פנים וגוף במקומות אופייניים לזכרים מתחיל לצמוח. יש גם תופעות לוואי - בעיות עור למי שנוטה לסבול מהן, סיכוי כלשהו להתקרחות, מצבי רוח משתנים, תיאבון מוגבר, סיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם- אבל לדעתי לפחות, תופעות הלוואי האלה עדיפות על פני חיים של הרס עצמי חסר תוחלת.
אחרי שנתיים (בארץ. בכמה מקומות בחו"ל אפשר גם אחרי שנה) של טיפול הורמונלי, ניתן לעשות ניתוח להסרת חזה, שהוא יחסית פשוט לביצוע, אבל עדיין נרחב מאוד ובדרך כלל משאיר צלקות. התוצאות שלו נוטות להיות טובות ואמינות. ישנו גם ניתוח תחתון, שבונה איבר מין זכרי - ישנן מספר מתודות לניתוח הזה, אבל אני מוכרח להודות שכולן, נכון להיום, לא מאוד מוצלחות.
החוק בארץ מחייב לעשות ניתוחים רק דרך הוועדה בתל-השומר, במימון המדינה - אולם מדובר בוועדה שרגישות היא ממנה והלאה, והתוצאות נוטות להיות טובות פחות. לחילופין, אפשר לעשות זאת אצל מנתחים פרטיים בחו"ל. העלות בהתאם, אבל מדובר במנתחים מנוסים יותר.
אין שום חובה לעבור איזשהו טיפול. יש מי שבוחר לקחת הורמונים ולא לעבור אף ניתוח. יש מי שבוחר לא לקחת הורמונים- וכן או לא לעבור ניתוחים כאלה ואחרים.

חוסר הידיעה ההוא כמעט הרג אותי אז. חוסר הידיעה הזה הותיר לא מעט צלקות - החריב את יכולת הריכוז שלי, הרס את המערכת החיסונית שלי, והותיר עוד אינספור נזקים שספק אם יתרפאו. הסיבה שסיפרתי את כל זה היא שני רוצה למנוע את חוסר הידיעה הזה מאחרים, ואולי למנוע ממישהו לעבור את כל זה לחינם. בתקווה שמי שצריך, יידע מספיק כדי למצוא דרך מחרידה פחות לתקן את מה שאינו נכון, במקום לבלות חיים שלמים בשימוש בכלי הרסני וקהה, שספק רב אם יואיל במשהו בניסיון לעשות זאת.

הערת באבא-יאגא: אם משהו מזה נשמע מוכר או מזעזע בצורה כואבת, ובא לכם לדבר על זה עם מישהו שיודע על מה אתם מדברים ושותף לפחות לחלק מהתחושות שלכם, פנו אליי דרך המייל ואדאג להפנות אתכם למייל של הכותב. המעבר דרכי הוא בניסיון למנוע ספאם מגעיל שבטח יכתבו האמיצים שביניכם [אם לשפוט על-פי התגובות האחרונות, יקיריי ויקירותיי (:] מהכותב.