אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

באבא-יאגא מפוקקת אצבעות, כי הגיע הזמן לזה. אני זוממת גם על פוסט "טינספושופ". לינקים יתקבלו בברכה.

התמנות אינן מסודרות על-פי היגיון מסויים.

חכו, זו רק ההתחלה.

 "Avalanche is sullen and too thin
She starves herself to rid herself of sin
And the kick is so divine when she sees bones beneath her skin
And she says:
Hey baby can you bleed like me?
C'mon baby can you bleed like me"

[אל תחפשו Bleed בגוגל, תעשו לעצמכם טובה.

הלכתם לחפש, נכון?]

פעם נוספת שציטוט כלשהו שלח אותי לחשוב. הפעם של גארבג'.
הסיפור שלי עם השיר משעשע ומגניב, אך רק מעצם היותי סימבוליסטית מהתחת בזמני הפנוי.

מה בין ה"א לביקורת-עצמית מוגזמת?

ראשית אנתח את אותה נטייה לביקורת-עצמית מוגזמת. כמו הרבה
רגשות שמניעים דברים, היא מורכבת משבבי רגשות במינונים אינדיווידאוליים שונים.
למעשה, כמו גם בקשר לאהבה, שני אנשים עשויים להתייחס למה שנראה כמו שני רגשות שונים
לחלוטין באותו השם וליצור בילבול רב שקשה יהיה למצוא בו ידיים ורגליים.

ולכן אגדיר כאן, בצורה כללית עד כמה שאינדיבידואל אנושי
וסובייקטיבי-מיסודו יכול להגדיר את שהוא רואה רק דרך עיני עצמו, את הרגשות ש-שוב,
בעיניי-מהווים את הבסיס לביקורת-עצמית מוגזמת, שאקרא לה בקצרה (ע"ר).

חרטה - מחשבה על פעולה כלשהי, בין אם מחשבה, אמירה,
רמיזה, מחווה, מעשה פעולה או בחירה הרת-גורל, שלדעת האדם הנושא אותה היוותה טעות
והייתה אמורה להיעשות אחרת.

יכולה להיות מוצדקת - כאשר הפעולה אכן הייתה שגוייה או
לא-בריאה במבט לאחור והאינדיבידואל היה מודע לכך שהיא עשוייה להיות כזו כשבחר
לעשות אותה,

או לא מוצדקת -כאשר התוצאה לא בהכרח הייתה משתנה בצורה
משמעותית לו האדם היה פועל אחרת.

חרטה מובילה לאשמה.

אשמה - הרגשה צורבת ומרה, שנובעת מהמחשבה, שוב - בין אם
מוצדקת או לא, בכך שהפעולה שנעשתה בעבר בידי האינדיבידואל החש-אשמה הייתה שגוייה.
ההבדל בינה לבין החרטה הוא לקיחת-האחריות המוחלטת על הפעולה וקביעת כיוון לאצבע
המאשימה [להלן-אני האשם].

הרגשת האשמה יכולה להיות מוצדקת - כאשר האינדיבידואל פעל
בידיעה שהפעולה עלולה לגרור תוצאות לא נעימות בסבירות גבוהה, גם, ובעיקר אם, הוא בחר להתכחש להשלכות הללו.

או לא מוצדקת - כאשר האינדיבידואל לא ידע את תוצאות או את
השלכות פעולתו, והוא עדיין בוחר לקחת עליה אחריות כאילו הוא היה מודע להם.

באשמה יש אלמנט דומיננטי של ייסור-עצמי. כמישהי שמאמינה
שלכל רגש יש איזו מטרה אבולוציונית בסיסית, אני דוגלת בכך שאשמה נועדה כדי שנוכל
ליצור בעצמנו ועל עצמנו, התנייה-שלילת כלפי פעולה מסויימת שנחשבת כבחירה רעה
בעינינו, או שהניבה תוצאות או גרמה להשלכות שליליות .בכך נוכל, בעיקרון ועל-פי התאורייה,
להימנע מחזרה על אותה פעולה בעתיד.

כמובן, ישנם אינדיבידואלים שמתמכרים להאשמה-עצמית ובשלב
מסויים בוחרים בפעולות שלילות בכוונה-לא-בדיוק-מודעת-תחילה, רק כדי לייסר את עצמם
אחר-כך.

הפעולה שקולה, כפי שניסח זאת יקירי יום אחד, להתפלשות
בבוץ ואז פריצה בצעקות על כמה מלוכלך נהייתי.

וכמובן, ישנה גם פעולה עקיפה של האשמה-עצמית, המתבצעת
כאשר גורם זר מאשים את האינדיבידואל, בין אם בצורה מוצדקת או לא, בפעולה כלשהי
שביצע או לא ביצע.

האימרה 'אתם לא תאמינו כמה השפעה יש גם להאשמה במשהו שלא
עשיתם ושאתם באופן ברור לא אשמים בו' עשוייה להישמע לעוסה או אבסורדית, תלוי באיזה
צד של המתרס אתם.

לצערי הרב, זה לא הופך אותה לפחות נכונה.

ועכשיו לבושה. הבושה כרוכה בסביבה. אם אשמה היא רגש שבא
מהאדם כלפי עצמו או מאדם אחד אל אדם אחר, אזי שהבושה נובעת מהאינדיבידואל כתגובה לסביבתו.

[ בתוך השקית, שם חמים ונחמד, אף אחד לא שופט-הן אנחנו לבד!
האמנם? ]

ועכשיו, לאחר שסיימתי לזיין לכם את השכל במונחים גבוהים
בניסוח רפטטיבי שנשמע כמו עבודת-מחקר מזדיינת וקולנית, [פארדון על הצורפתית, מה שרי] נעבור לנושא.

הנה, נושא [עוגייה עם סוכר למי שמנחשת מאין הרפרנס].

אני חושבת שהתהליך הוא כדקלמן - אובייקט נכנס לחיים של א'
וגורם לה להרגיש אשמה. היא, בין אם [א'.] מכפייתיות שיש לה לגבי רגש האשמה, [ב'.] עקב
אי-מודעות/עודף תמימות או [ג'.] בגלל שזו הברירה היחידה שהיא רואה בפניה - לא מטפלת בגורם
מן השורש, אך מרגישה צורך לטהר את עצמה מהרגש הזה. ובצדק.

אשמה ובושה הם מהרגשות
הקשים ביותר, כיוון שאין להם פורקן. בסדר, טעינו, התנהגנו כמו מפגרים או סתם
התבלבלנו ונתקענו בסיטואציה מביכה - מה עכשיו?

בניגוד לכאב, צער, אובדן, עצבות, אכזבה וחבריהם, לרגשות
האלה אין פורקן בבכי. מצד שני, הם גם לא ממש גורמים לך לרצות לחייך ולצחוק.

לא לחינם הסמוראים, למשל, מעדיפים להתאבד מאשר לשאת בנטל
הרגשת הבושה. אין פורקן, אין קטרזיס, אין לך איך להוציא את זה מהמערכת. נדפקת.

אז מה עושים, בעצם?

אותה א' בוחרת לקחת אובייקט אחר בחייה ולהשליך את האשמה
עליו. לא להאשים אותו, שימו לב. להשליך את הרגש עליו. להפוך אותו לאיקון [כינוי לסמל דתי בנצרות האורתודוקסית, ככל שידוע לי. זו שנפוצה ברוסיה והמסביב] ולהרחיק אותו מהחיים שלה,
ובכך גם להרחיק חלק מהרגשת האשמה שמציקה לה. בדרך-כלל חשיבות האובייקט תנוע
מ'הכרחי לקיום חיים' [אוכל, מישהי?] עד רמת שוליות כלשהי [מקלחות, סדר, בגדים, ציפורניים, גבות, עור, להמשיך?], אבל לא בהכרח. הוא יכול לבוא לידי ביטוי
גם בכפייתיות כלשהי, שיכולה להגיע לרמה של חרדת-קודש אובססיבית וחסרת פרופורציה.

לסדר ולניקיון, למשל.

נשמע למישהי מכן מוכר?

אני אבחר להשאיר את השאלה הזו פתוחה.

כמובן שהבריאות בשיטת הפעולה הזו מאד מוטלת בספק ותלוייה
בגורמים רבים מכדי למנותם, שאיזו פרופורציה הזוייה של השילוב ביניהם עלולה להוביל
לגיבורת הבלוג הזה, הלא היא ה''א היקרה שלנו.

אך באבא-יאגא לא מתכוונת להניח למשהו כמו בלתי-אפשריות
לנצח את היהירות שלה. אתחיל מההתחלה, כמובן.

האם הנטייה לתחושת-אשמה נטועה בא' מלכתחילה, וכאשר תימצא
לה אמתלה מספקת היא תהיה מוכנה ומזומנה לחטוף אותה ולהתפלש בה?

כמובן שעל זה כולנו נענה 'לא' נחרץ ושלילי מיד.

מה, אנחנו?! מה פתאום?

אבל שאלה לי אל כולכן. וענו עליה בכנות המירבית לעצמכן
בבקשה, אתן הן אלה שאמורות לדרוש מעצמכן את התשובה ולא אני. האם אתן נוטות להרגיש
אשמות לעיתים קרובות? לא?

ומה לגבי בושה?

עכשיו חישבו שוב. לא יועיל לא יזיק.

ואם התשובה לפיסקה היא עדיין שלילית באופן נחרץ, הבה נצעד
הלאה, כשאנו יודעות שאין לכן נטייה להאשים את עצמכן לחינם או להתבייש בפעולות שלכן
ללא הצדקה. זה לא אומר שאתן לא עושות את זה. רק אמרתי שהנטייה לא קיימת. רובנו
הגדול מאשימים את עצמם ומתביישים בשטויות מדי-פעם. זה אנושי.

נעבור לאספקט נוסף של (ע"ר).

האם אתן נוטות להתחרט על פעולות הרבה? גם על בחירות
פשוטות ושגרתיות כמו צבע הצללית בבוקר או ארוחת-הצהריים שלכן ומה שהיא כוללת
בתוכה? והצלחת שבה תאכלו? אפילו לא הקייס של הפלאפון?

האם כל בחירה קטנה נראית גורלית לפחות כאילו עתיד-האנושות כולה [גם כן אבדה כבדה, מי ישמע] מונח על כף-המאזניים?

אם משהו מהתיאור למעלה נשמע לכן מוכר, הריני שמחה לבשר
לכן שיש לכן (ע"ר).

מה שכבר מקרב אתכן לפרופיל המסויים שיוצא לי לראות הרבה
מאד אצלנו מופרעות-האכילה: בד"כ יותר אנה ממיה, היגיינית עד-כדי פאנאטיות,
נוטה לריחוק רגשי מסויים [מסתם אדישות לאפאטיה כללית וקטטנויה נפשית], מלנכולית ובודדה רוב הזמן, פרפקציונליסטית [באמאשכם, 'פרפקציוניזם' זה כזה זרם בציונות] ודורשת מעצמה
הרבה מעל לאפשרי ואז זועמת על עצמה כשמשום-מה היא פשוט נכשלת, כנראה מתוך עצלנות-גרידא,
בלקפוץ מעל לירח על גב פרה בעודה שוזרת שמיכה מזרי-וורדים. מסוגרת. מדברת מדיי או יותר מדיי, אבל אף-פעם לא בדיוק על עצמה.

וכמובן, נטייה דומיננטית להלקאה-עצמית.

עוד מונח שתאלצנה לסבול אותי מסבירה באורח
מדעי-עד-כדי-שיממון.

שילוב של האשמה-עצמית וחרטה.לעיתים מלווה בשלל מילים גסות
ולא מוצדקות או רלוונטיות במיוחד, רק לשם ההלקאה. מחשבה אובססיבית על פעולות שנתפסות כמוטעות לאחר עשייתן, ניתוח מלא ומפורט של איך שהן היו אמורות להיעשות אחרת.
לפעמים ענישה פיזית או מנטלית מסויימת.

אבל כמובן שזה לא נשמע לנו מוכר... נכון?

עד עכשיו פירטתי את הסיבות למה השלכת-החטא הזו, משמע -
השלכת האשמה על אובייקט כלשהו בחיים של א' כאשר היא מרגישה אשמה ולא יודעת איך או
בוחרת שלא לדעת איך, או אפילו במקרים [הנדירים] בהם היא באמת לא יודעת איך להתמודד - היא
רעיון רע.

מתי בעיניי היא מוצדקת ובריאה?

כפיתרון זמני. ישנן מספיק סיטואציות בחיים שלנו בהן אנחנו
מואשמות או מאשימות את עצמנו בפעולה, מוצדקת או לא. בדרך-כלל לא מוצדקת למעשה,
שבהן פשוט אין איך לפתור את הבעיה מהשורש.

אם אותה א', דרך-משל, מאמינה שהיא אשמה בכך שהיא נולדה.
או נאנסה. או בכך שלאחותה יש תסמונת-אספרגר. או בכך שההורים שלה התגרשו. או בכך
שהיא עפה המלימודים עקב יחס-מזלזל וריבוי הברזות. או בכך שהיא דחפה את אחותה וזו
נפלה ונכנסה לתרדמת.

אין למצבים האלה פיתרון. אין לאשמה את הקטרזיס המינימאלי
הזה, של פעולה שגוייה שתוקנה.

לכן אולי בהשלכת-החטא, כל עוד היא לא נהפכת להרגל, יש
התמודדות עם המבוי-הסתום הזה. אולי זה הפיתרון הכי נגיש.

צריך לזכור שלבסס חיים ששואפים להיות בריאים על אובססיות
וגישה קיצונית זה כמו לנסות למלא דלי בעזרת מסננת ישנה שחלק מהחורים שלה נסתמו.

כשהדלי מרחק של קילומטר מהנהר הקרוב, נגיד.

[אבל כמה שזה רומנטי, כל ההפרעות האלה~]

שהרומנטיקה תישאר לחלומות ולספרים, אמרה באבא-יאגא וטרקה את דלת הצריף.