אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

אין לי כוח לאלימות שלכן. קצתי באלימות כרגע בחיים האישיים שלי גם ככה, וכשאני מנסה לעשות פה מה שאני יכולה, ואני מקבלת את האלימות הלא-מרוסנת שלכן בתשובה...

זה שובר.

אפילו שלא ציפיתי לכלום, לא באמת. ציפיתי לשתיקות, לתקיפות, לא ציפיתי לתגובות חיוביות בכלל, וכאלה דווקא יש.

לא ציפיתי שאני אשבר ואוותר.

אז אני אמשיך לפרסם את הפוסטים שיש בטיוטות. אני לא אגיב לכן יותר, ניצחתן. מה הרווחתן מזה? אני אתן לכן להרהר.

אני לא אקרא את התגובות. לא אכתוב פוסטים חדשים.

ולהחלטה הזו יש השלכות כבדות גם על החיים הפרטיים שלי, למעטים שיודעים על מה מדובר. כן. אתם צודקים, כן אני ממש דפוקה, אני יודעת. מעולם לא הכחשתי.

זה הכל.

מי שבכל זאת רוצה... אתן יודעות איך למצוא אותי, בקשר לכל דבר.

וזו בקשה יומרנית, כן, מי היא כבר חושבת שהיא זאתי, שאנחנו הנאורות נפנה אליה. אבל זין. אני פה.

וכן, אתן חרא שאתן שופטות אותי על סמך שני פוסטים שהודיתי שהם לא מהטובים. וכן, הפוסטים האלה הם רק ההתחלה, יריית פתיחה. באפלה. כי יש מספיק בנות שנכנסות לזה בגלל התרבות בלי לשים לב. אולי זה יפקח להן את העיניים.

שיהיה.

בעולם המערבי האישה מוצגת לרוב כאובייקט פיזי. המראה של האישה הממוצעת הוא בעל חשיבות עצומה ביחס לגורמים שוליים כגון ההשכלה שלה, חוש ההומור-שלה, הכישרון המוזיקלי שלה, התחביבים שלה או חלילה וחס, הביטחון-העצמי שלה וההרגשה שלה בנוגע לעצמה.

כפי שהדגמתי בפוסט ה(לפני) קודם, כלי-התקשורת מחדירים בנו את זה מילדות.

בואו נעשה ניסוי קטן. אתם תפתחו חלון\לשונית חדש\ה, ותקלידו בגוגל "Woman Photography". מה אתם רואים לפניכם?הרבה עירום חלקי ומלא, נכון? אז מה בעצם האישה הזו, שכולם כל כך מדברים עליה? רק בשר, שמחבר בין כמה אובייקטים נחשקים - חזה, ישבן, וכוס עטוי חוטיני, בדרך-כלל.

עיברו לעמוד הבא. ולזה שאחריו. וזה שאחריו.

אתם מבינים על מה אני מדברת?

התקשורת מחדירה לנו, לנשים, שאנחנו אובייקט. מיני.

משמע, לאף-אחד לא אכפת איך אנחנו מרגישות, העיקר שנתפשט כבר, נשכב בשקט אה ורצוי שגם נפשק רגליים ונעמיד פנים שאנחנו נהנות, אבל זה כבר עניין של טעם.

אז אנחנו לומדות, כמו תלמידות שקדניות שרוצות למלא את התפקיד שיועד להן.

"להיות כוסיות", אנחנו כותבות בכתב יפה. כוסיות זה אומר הרבה ציצים, תחת לפי הטעם [של הבחור, לא שלך, מה חשבת?] וכמה שפחות בשר ושומן על העצמות. וכמה שיותר עצמות, כמובן. רצוי גם להיות גבוה, ואם לא זה אז עקבים, אבל לא יותר מדיי, שלא תפחידי גברים! מניקור, פדיקור, תלישת-גבות ושאר שיער-גוף [שוב על פי הטעם. כן, גם פה של הבחור. אלא מה], חובה. להתלבש יפה, רשות. רצוי לא להתלבש בכלל. רצוי שהשיער יהיה צבוע, אבל יש כאלו שאוהבים את הפרצוף שמעל לכוס שלהם טבעי.

ברחוב, אותו דבר.

כנ"ל חלק גדול ממקומות-העבודה. וזה לא משנה איפה את עובדת, כל עוד יש לך מעסיק זכר.

כל מה שאנחנו סופגות מהסביבה זה שאנחנו אובייקט מיני שנועד לשימוש הגברים.

זה לא אומר שכולנו מאמינות בזה, לא. זה תלוי באופי, בסביבה, במשפחה, בחברים...

אבל זה מחלחל. אצל מי לאט-לאט ואצל מי מהר-מהר, אבל מחלחל בכל-מקרה.

אז בתדירות משתנה אנחנו חושבות כמה שמנות אנחנו נראות, או כמה רע אנחנו נראות בלי איפור, ואיך אנחנו בכלל יוצאות מהבית בחצאית ורגליים לא מגולחות, ושכבר קצת מתחילים לראות שערות בבית-שחי אז אסור-אסור-אסור להרים ידיים [ואז מתחילים התמרונים המשעשעים האלה כדי ללחוץ על הכפתור של ה"עצור" באוטובוס].

ואם אנחנו רק אובייקט, למה שלא ננסה כבר, עקשניות שכמותנו, למלא את הפונקציה שלשמה נועדנו ולהיות כוסיות?

הרי, כמו שהחברה אומרת לנו, מי יוצא עם שמנות?

וזה לא משנה שאנחנו לא שמנות בכלל, רק לא מקלוניות במיוחד, או שגברים לאו-דווקא נמשכים יותר לבחורות מקלוניות [כפי שניסח זאת שדרן ברדיו, טוב בערך ניסח, שיחזרתי מזיכרוני הרעוע ושיפרתי מעט: "שקיעה. רגע רומנטי. אתה מניח את הראש על הכתף שלה ומשם הוא מתגלגל כמו על קרש-כביסה ישן במורד הצלעות שלה רק כדי לנחות על עצמות-הירכיים הנוקשות שלה. ממש כיף, מה אני אגיד. אני מעדיף לצאת עם מישהי מלאה. לפחות יש איפה להניח את הראש."], כי זה מה שהחברה מכתיבה וזהו. זה מה שמצפים מאיתנו.

זה גם בכלל לא משנה שאנחנו לא חיות כדי "לתפוס גבר", פתאום כשיגידו לנו ש"גברים לא אוהבים שמנות" אנחנו נחוויר כסיד, נרוץ למקרר ונזרוק את כל האוכל שבו לפח רק כדי לא להשמין יותר. גם אם אנחנו בכלל לסביות.

ומה עוד נותר, חוץ מאשר להעלות את הערך שלנו בשוק?

 וקרדיט לניר שעזר לי עם התמונה.

כמו שואן-הלסינג אמר למר.דרקולה אחרי שפרץ בגסות רוח לטירתו האפלולית וירה למוות בעשרות מצאצאיו התמימים, אני שמחה שזכיתי בתשמות-לבכן.

חבל שזה מה שאני צריכה לעשות בשביל זה, וחבל שכל מילה שהמטרה שלה לדחוף אתכן לכיוון מעט יותר חיובי גוררת כאלו רעש ומהומה.

חבל לי, עליכן. על האלימות שטבועה עמוק.

                            בברכת שבוע מלא-מחשבה ושאחת הפמיניסטיות מהפייסבוק כבר תעשה לי פוסט אורח על העצמה-נשית, באבא-יאגא.
                                  הלא-פמיניסטית-בעליל.