כאשר תחת הקטגוריה "הטרדה-מינית" נכלל גם אונס. הטרדה-מינית וכל מה שחמור מזה. אתן בוודאי מבינות שאי-אפשר לכתוב "הטרדה-מינית, ניצול ואונס" בכל פעם. נקרא לזה פשוט "הטרדה" על-מנת לקצר, וכולנו נדע למה הכוונה.
התחושה המלוכלכת שאחר-כך. צריך למצוא פורקן לתחושה המלוכלכת. צריך להתנקות. להיטהר. והתחושה הזו כשאין תיאבון, של הקיבה המכווצת, הרעב, ההורמונים שהגוף מפריש שגורמים לתחושת התעלות-קלה. הרי הכלי נמצא ממש מתחת לאף שלנו. אכילה יכולה להיות פעולה מלכלכת, במובן הלא-מטאפורי בכלל של המילה. והתחושה של השומניות על הידיים, ובפה. והתחשה המלאה בבטן... קל לראות איך אנחנו לוקחות את האוכל למקום אחר, מתוך הצורך שלנו. תחושת הגועל מהמעשה מושלכת על האכילה. במקום להתמודד עם הטראומה מהמעשה, אנחנו בורחות ממה שמייצג אותו בעינינו וכך יוצרות אשלייה מתוקה שאנחנו מונעות גם את המעשה עצמו ונשארות טהורות. במקום להתמודד עם האדם שהטריד, אנחנו משליכות את כל מה שהיינו מטיחות בו על האוכל: מלוכלך, משקר, מזיק, מוריד מערכנו. הרשימה ארוכה, ואני בטוחה שאתן יכולות לחשוב על דוגמאות לא פחות טוב ממני.
בפועל? זו אשלייה של התמודדות תוך בריחה מהתמודדות עם המציאות עצמה. יצירת מציאות חלופית, פשוטה יותר, בה כל הערך שלך נמדד על-פי מספרים [קלוריות שהוכנסו, קלוריות שהוצאו, כמה ירדת, כמה עלית, מה הגובה, BMI, היקפים. הכל רק במספרים]. החיים הרבה יותר פשוטים ככה. העולם הרבה יותר פשוט ככה.
אלא שזה לא העולם, ולא נוכל להפריד את עצמנו ממנו לנצח. בסופו של דבר משהו יבוא ויפוצץ את הבועה הנחמדה של ההרס-העצמי שבנינו לעצמנו. וככל שנאריך לשהות בבועה, כך ה"חזרה לעולם החיים" תהיה קשה הרבה יותר.
זה אחד המקרים, אגב, בהם אני חושבת שיש לה"א מקום. כהתמודדות אחרי הטרדה ולתקופה מסויימת, כדי לזכור איך זה להרגיש טהורה ונקייה שוב. הבעיה היא שאנחנו לא עוצרות רק שם, כשנזכרנו. אחרי שהכאיבו לנו אנחנו ממשיכות להכאיב לעצמנו, להרוס לעצמנו את הגוף, את החשיבה, את היכולת לחיות חים בריאים ותקינים. ועם זה אני כבר לא מסכימה. צריך לדעת היכן להציב את הגבול, לשלוט בהפרעה במקום לההניח לה לשלוט בכן.
האוכל, אגב, מקבל ממד שטני בסופו של דבר, במובן של השטן הקטן שיושב לכן על כתף אחת ולוחש לכן באוזן לחטוא ולטעום ממנו. נשמע הזוי לכל הצופים מהצד ופתטי אפילו בעיניי. אבל ה"א לא הייתה בחזקת הפרעה אם היא לא הייתה מעוותת את המציאות.
[נראה לי שהתמונה ראוייה לכך שאחסוך את אלף המילים המיתולוגיות מכן.]
ובכלל, הנשיות. מה אני צריכה חזה של אישה, כדי שיסתכלו עליי כמו אובייקט שצריך למשש? מה אני צריכה ישבן מלא, כדי שאיזה זר ימשש לי אותו בתור בסופר? מה אני צריכה מותניים, כדי שאיזה תמהוני יניח סביבן את היד באוטובוס, ואז יעמיד פנים שהוא לא מבין על מה לעזאזל אני מדברת.
הקימורים. הקימורים, מוקד המשיכה הגברי שהביא עלינו בכלל את הצרה הזו מואשם בכל.
וכמובן, אם הוא האשם - הרי שעליו ללכת. כמה שיותר מהר. ואנחנו נעשה הכל בשביל זה.
הרזון. העצמות הבולטות. שום שומן. שום איבר להימשך אליו. גוף של ילדה. או של ילד. הא לכם, מטרידים, נראה אתכם נמשכים לזה.
[לא מושכת, אפילו בבגד-ים של שאנל שחושף יותר משהוא מסתיר, ושלמעשה היה בגדר הטרדה-מינית של הצופה, אם המודל הייתה בעלת גיזרה קרובה יותר למציאות.]
ואגב, בפועל?
מנסיון אישי בתור בחורה-אישה שהמראה שלה מעורר הרבה מאד תגובות... נלהבות מצד כל-מיני גברברים, זה לא המצב. המשיכה היא לאחד משניים - נשיות מחוייכת ועליזה, או חוסר-ביטחון. כשהשני מושך-הרבה יותר. המשיכה לחולשה, החולשה שלא יכולה להתנגד. אם לצטט מישהי השד-יודע-מאיפה "הפעם בה קיבלתי הכי הרבה הצעות-זנות בתחנה-המרכזית לא הייתה כשהייתי בלבוש חשוף ונעלי-עקב, אלא דווקא כשברחתי מהבית, ילדה רזה בת 15 עם שיער מטונף, בטישירט גדולה ועם מבט אבוד בעיניים.", וזה המצב בתחנה גם מהניסיון שלי. ובכלל, בחיים.
השיטה הקבועה שלי שעובדת כמעט-כמעט תמיד [אלא אם אני עוברת באיזורים שידועים אך ורק כאיזורי-זנות מוצהרים] היא פשוט להיראות מאד קרה וזועמת. אף-אחד לא רוצה להתחיל עם מישהי שנראית כאילו היא רוצה להכות משהו בכל-מקרה, ותשמח לנצל את ההזדמנות.
והקימורים, הם שם מסיבה מסויימת וקשה מאד לנקבה ביולוגית להיפטר מהם, עמכן הסליחה. מצבורים למקרה שנרצה להיכנס להיריון. מגוחך להסתכל על זה בגיל 14, אני יודעת, אבל זה המצב וככל שתפנימו את זה מהר יותר, כן ייטב לכולנו. אסטרוגן [ההורמון הנקבי הראשי] גורם ליותר הצטברות שומן מטסטוסטרון[ההורמון הזכרי הראשי], שגורם לבניית-שריר. ce tu.
חלק מהבחורות [עוד שם כולל. ילדות-מתבגרות-נערות-נשים. כל מה שנכנס לקטגוריה של "נקבה", אבל נשמע פחות מחפצן] גם מרגישות אשמות. לפעמים הן כן. להשתכר בחברת זכרים שמתים לזיין משהו זה לא רעיון טוב, גם אם את בת 13 ואפילו לא חשבת על זה, מה לעשות.
אבל בדרך-כלל לא. לבוש חשוף הוא לא תירוץ לאונס, אלא אם הזכר המדובר מאמין בכנות ובתמימות שהוא משולח-רסן כמו חתול מיוחם ש...אני אחסוך מכן את התיאור הגרפי על מה עושה חתול מיוחם. הבנתן. זה לא תירוץ. המראה שלנו, ההתנהגות שלנו, הלבוש שלנו והמחשוף-מיני-ועקבים שלנו הם לא תירוץ. למעשה, גם אם אנחנו יזמנו אקט-מיני כלשהו ואז רצינו להפסיק אותו ואמרנו את זה מפורשות, ואתם לא הקשבתם, זה אונס לכל דבר*.
אבל אשמה היא דבר.. סובייקטיבי, ככל שקשה להודות בדבר. לא תמיד מי שאתן מרגישות שאשם, הוא באמת האשם. לפעמים זה הגיוני רק בתוך הראש שלנו. לפעמים השיפוט שלנו מעוות, והתדעה שנסדקת תחת הלחץ הרגשי[ או קורסת. או כל מטאפרה אחרת שמתאימה לכן] ממש לא עוזרת.
עצת באבא-יאגא היא לדבר. גם על ההטרדה. בעיקר עליה, למעשה. כל דבר שמסתירים ומחביאים ומתביישים בו הופך לסוד אפל וגדול ונורא, גם כשהוא לא באמת כל כך נורא. האימה שאנחנו מרגישות בכל-פעם שמישהו רק מעלה את הנושא, הצורך להסתיר... הם הופכים בשלב כזה או אחר ללא-פרופורציונליים לאירוע עצמו, לסוד עצמו, יהיה אשר יהיה. וכל כמה שלדבר על ההטרדה קשה, אם אתן יכולות לפעול נגד האינסטינקט הכי בסיסי ולהרעיב את עצמן או לגרום לעצמכן להקיא, מה כבר כמה מילים יכולת לעשות לכן?
הכנסת צד נוסף בעניין, בין אם מדובר בחברה, ידיד, קרובת-משפחה, מורה או אפילו מישהו שאתן לא מכירות, נותנת לכן לשמוע דעה נוספת. אולי היא יותר אובייקטיבית, ואולי לא. גם לא בטוח שיאמינו לכן או שתשמעו את האמת, או אפילו את מה שבריא לשמוע. כן, התגובה יכולה להיות מזיקה יותר מאשר אילולא הייתה קיימת.
אבל אני מאמינה ששווה לנסות.
אני גם מציעה את עצמי כאחד הגורמים, פשוט כי הייתי שם - עשיתי את זה, אני אבין על מה לעזאזל אתן מדברות. המייל שלי נמצא ברשימות בצד, ואני מאד זמינה בו, כפי שאלו ששלחו מייל נוכחו לדעת.
אבל היינו בנושא האשמה ואליו נחזור.
אבל כאן נכנס גורם האשמה. ולאשם, כמובן, מגיע עונש - על זה כולנו מסכימים. אבל איזה?
פציעה-עצמית, אלכוהול, סיגריות וקפה בלי סוף. נא-אה. לא מספיק. צריך עוד. צריך יותר. כל האשמה שהייתה אמורה להיות, על פי כל תפיסה הגיונית וצודקת שהיא, מופנית כלפי התוקף, מופנית עכשיו פנימה. כמו קרן אור ששמו מולה מראה, והיא חוזרת בחזרה למקום שהיא באה ממנו. כל האגרסיביות יוצאת עלינו, במקום עליו. כל התיעוב, הכעס, הגועל, הרצון לנקמה.
ופה נכנס הגורם הראשון שהזכרתי.
והרי לכן, הנקמה המושלמת.
בעצמכן.
מה הרווחנו בזה, תזכירו לי?
ואיפה ההיגיון? מה היה קורה אם חברה שלכן הייתה נאנסת, ואז עוד מרעיבה את עצמה, חותכת את עצמה ומשתכרת כדי לברוח מהחיים שלה?
ישנן עוד תגובות שהן מין-מעוות-כלשהו של דרכי-התמודדות. כמו סלידה ממגע ובעיקר מכזה שעלול להתפרש כמגע מיני, סלידה מבני-המין השני [שיכולה לפעמים להשפיע על הנטייה-המינית ואפילו להפוך לקבועה, כל זה מתוך פחד מהתמודדות עם הטראומה והתרחקות מהמושא שלה], סלידה ממקומות הומי-אדם [שוב, בריחה ממושא-טראומתי במקום התמודדות], הימנעות מלבוש מסויים - בדרך כלל חושפני [שוב הבריחה, שוב כבילת-חופש של עצמך, שוב פעולה לא-הגיונית], ועוד. אני יכולה להמשיך את הרשימה הזו, היא פשוט לא-רלוונטית להחריד.
לסיום אצטט את ג'ון רונלד רעואל טולקין. כן, ההוא שכתב את "שר הטבעות". גדלתי והתחנכתי על הספר הזה, מותר לי: "בחיים האמיתיים קשים להטיל בה (בבריחה) דופי, אלא אם כן היא נכשלת." במילים אחרות, כמו שזה הגיוני לברוח מלביאה בערבות-הסוואנה של אפרקיה שהחליטה לראות בך את ארוחת-הצהריים של הקבוצה שלה [כי אריות סתם שמנים וחוץ מלאכול ראשונים, לדאוג להמשך הדור ולהיפטר מאיומים על מעמדם הם לא באמת עושם משהו], כך זה הגיוני לברוח מנטלית מגורמים שעושים, מבחינתך, את אותו הדבר כמו הלביאה. אלא שבניגוד לחיים האמיתיים בסוואנה, השדים המנטליים שלך, סביר להניח שימשיכו לרדוף אותך עד שתתמודדי איתם, והם יראו לך מאיימים יותר ככל שתידחי את הרגע.
בקיצור, לשיקולך. אני והדעתנו שלי תמיד פה להביע דעה נוספת, או להקשיב אם תבקשנה ממש יפה.
באבא-יאגא, בברכת "שימרו על איזון בכל-מקרה".
* עוד על אונס גבולי ואמירת "לא" בצורה מובהקת שברורה לכל הצדדים הנוגעים בדבר:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=82987&blogcode=12222529
בבלוג זה
בכל הבלוגים
