אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

חדשות טובות - יש לי מחשב. חדשות רעות - אין לי אינטרנט. זה אחד הפוסטים הראשונים, מהטיוטות. חומר חדש בהמשך. רות-סוף.

נראה לי שהאסוציאציה הראשונה של רובנו לגבי "ירוק" היא טבע, בריאות ואקולוגיה. הטבע משתקם, לא משנה כמה הרס הוא עובר. יותר מזה, הוא משתמש בחסרונות שלו ובמה שהרס אותו לטובתו. יער משתקם מהר יותר לאחר שריפה, כי אפר הוא חומר-דישון נהדר.

עץ שנשבר בסופה ממשיך לצמוח לעבר השמש.

ואני מאמינה שאנחנו, המחלימות, צריכות ללמוד מזה. לקחת את כל התקופה הקשה שהעברנו את עצמנו וללמוד ממנה, לצאת ממנה חזקות יותר, בטוחות יותר בעצמנו, מודעות ליכולות שלנו. אנה ומיה הן האפר שלנו.

וכמו שלאנה יש צמיד אדום, שיהיה גם לנו צמיד.

אדום הוא צבע של דם, של תשוקה - אבל גם של הרס. אני חושבת שבהקשר של אנה הוא מזכיר לי את החתכים על כל פעם שנשברנו, את ההענשה-העצמית על כל מטרה שלא הגענו אליה, על כל בולמוס וכל פעם שהבטנו במראה ותיעבנו את מה שאנחנו רואות שם, מסובבות את הראש בבושה.

אז הצמיד שלנו יהיה ירוק. רענן, מתחדש וטבעי. כמו שהוא.

מה דעתכן?

                                                       באבא-יאגא, באיחולי הכוח לבחור בדבר הנכון ולבצע אותו.

טוב, נו, פוסט.

אחד החסרונות, ולמעשה היחיד לדעתי, בכך שחזרתי לעבוד הוא המחסור בזמן.

אה, וכן, המחשב שלי התפגר לו באופן סופי, ושום מאמצי-החייאה לא הועילו. שזה חבל, כי כתבתי לא-מעט פוסטים בזמן האחרון הודות לפלאפון החדיש שלי. רובם נכתבו באוטובוס.

בכל מקרה, נחזור לנקודה שלי. פוסט.

ווילונות הקטיפה אכולי האש והאדומים-לשעבר מועלים בענן של אבק.

מה בין תזונה נכונה ובין גישה מקבלת בחיים בכלל?

לפני כמה שבועות [חודשים, נכון לזמן פירסום הפוסט. רק מראה לכן שממש לא שכחתי מהבלוג. :( ] קיבלתי מייל משמח. הוא הגיע מחברה שמתעסקת בחדשות ומדיה, מתמללת ועורכת להם את הצורה ושולחת את התוצאות לבעלי-עניין סלבים כאלה ואחרים. למרבה האירוניה, הם פנו אליי לא כעובדת-שכשלה-בראיון-העבודה-שלהם-בזמנו, אלא כאחת הסלבים האלה. אני חושבת שבהתחשב גילי ובגיל הבלוג, זה הישג נאה. למרות שהם בעיקר שולחים לי כתבות על פתיחת-תערוכות, אירועי-עיתונאים ותכשיטים בסכומים לכאורה-זעומים במקום חומר רלוונטי.  בין כל הספאם החביב והמשעשע נחה לה כתבה על תזונה נכונה. ושוקולד.

איזו תפיסה מעניינת. אני רואה את הכתבה כמופרעת-אכילה-בנסיגה, וכאחת ששרדה על פחמימות ריקות תקופה ארוכה. שוקולד וחלבה, בעיקר. ועכשיו מישהו איזה אנונימית שולחת לי כתבה על שוקולד כחלק מתזונה-נכונה. מרתק.

שוקולד הוא גוש סוכרים (וקלוריות ריקות) מרוכז. אידאלי כשצריך להתרכז מהר, ולזמן קצר. הוא גורם להפרשת סרוטנין, ההורמון-בהא-הידיעה שאחראי על אושר.

[ אושר D: ]

מטופש למדיי כשמסתמכים עליו. כל כך חמוד וחיוני בכמויות קטנות.

אני מתכוונת להשתמש בו כמטאפורה בפוסט הזה. לכאורה הוא מתאים לכל מה שנאמר עליו. [אם כי הקצנתי קלות. אפילו אני לא אוהבת שוקולד עד כדי כך]אבל גם דברים אחרים יכולים להחליף אותו ועדיין לשמור על המשמעות המקורית של הפוסט. אני מרשה לעצמי להיות יהירה ולבקש מכן לחשוב, אפילו תוך כדי קריאה, על השוקולד שלכן.

אני חושבת שאפשר להשתמש בו כמשל מאד יפה ונכון, על כל פנים.

הרי במילא נאכל שוקולד. אנחנו הרי אוהבים שוקולד [סטטיסטית. נתקלתי במעט מאד אנשים שלא אהבו שוקולד]. ואם לא [נאכל, לא נאהב] - מצבנו בכי רע. וויתור על הנאות קטנות ומשהו אהוב למען מטרה כלשהי הוא עצוב בפני עצמו, וזה בלי לקחת את המטרה הספציפית הזו בחשבון הכללי. אין מה לעשות, שוקולד הוא מאכל משמח. הוא מתוק ומהווה מקור לסוכרים ריקים וזמינים. הוא טעים, והנאה מטעם היא לא משהו שנפטרים ממנו בכזו קלות. והוא לא באמת יוצר את התחושה הכבדה והדוחה-בעינינו-הסובייקטיביות הזו של אכילה. אחד ממוקדי המשיכה העיקריים שלו. האשליה של קלילות.

וכמובן, הקשר הבלתי-אמצעי שלו לילדות. תמימות. געגוע לתקופה של חוסר-אחריות שבה לא הרגשנו את עול ההפרעה ואכלנו בלי לחשוב. שום סיפורים גדולים. שום טרגדיות ופוסטים מדוכאים. כל החבילה הולכת מאד יפה ביחד.

אבל, והנה מגיע הישבן הגדול, [יותר מרביצה במקום מאשר בגלל שוקולד, בהתחייבות] לא נסכים להתפשר עם עצמנו מראש. נכחיש כל משיכה למתוקים, נזקוף את ראשנו בגאווה, ננשום עמוק ונמלמל על'שליטה'. כמה שעות, או דקות, מאוחר יותר, נמצא את עצמנו עוברות במקרה ליד המטבח. נעשה את המקבילה להתגנבות בלילה על קצות-האצבעות עם נעלי-הבית הפרוותיות ביד בדרך למקרר. נשבור חתיכה ונאכל בתחושת-אשמה, בעיניים פעורות מאיזה פחד עמוק מעצמנו. כאילו שאם נסתתר מעצמנו נוכל להתעלם מהחטא הברור.

[ אוה, אבל זה כל כך יפה!]

השאיפה לרזון הקיצוני היא כמו השאיפה להימנעות משוקולד בעיניי. היא עושה לנו רע. היא שגוייה. היא לא-בריאה, ואיפהשהו במעמקי תודעתנו אנחנו מודעות היטב לחולניות בכל המצב. לכן אנחנו לא מסוגלות לפעול על פי התוכנית המקורית והמבריקה ופשוט לא לאכול. דחף ברמת האינסטינקט מניע אותנו לפעול כנגד ההחלטות המודעות שלנו כשהן שגויות במיוחד או סותרות עיקרון עמוק יותר.

מעבר לכך, היא בלתי-מציאותית. לא בלתי-אפשרית, פשוט בלתי-מציאותית. השקעת האנרגיה שביצוע ההחלטה דורש פשוט הופך אותה ללא-משתלמת יחסית לסיפוק (היחסי) מהשגת המטרה הסופית.

והמשיכה לאיסור. אוי, המשיכה לאובייקט חסר-החשיבות שהוטל עליו איסור חמור. הרי נפרוץ חומות ולו כדי להציץ בו, או לפחות נפתח פזילה מעניינת מאד לכיוונו המשוער. לא מתוקף היותו מעניין מעבר להיותו אסור, אפילו.

[כי רפרנסים דתיים הם בדיוק מה שאפשר לצפות לו ממני]

אבל זו לא כל הנקודה שלי. האמונה העיקשת שנוכל לעמוד ברף בלתי-סביר כלשהו ממשיכה להנחות אותנו, על אף שאנחנו מוכיחות לעצמנו, פעם אחר פעם, שהרף גבוה מדיי.

לכאורה, אם לא נשאף הכי רחוק שאפשר, לאן כבר נגיע?

ופה המוקש. כי כשאנחנו לא מגיעות לרף הבלתי-סביר הזה, אנחנו מאוכזבות מעצמנו. מבחינתנו כל העולם חרב עלינו.

זו לא בדיוק זריקת-העידוד האולטימטיבית. היא בטח שלא בריאה. למעשה, היא זורקת אותנו למערבולת ספירלית שפניה הצרים-יותר מטה. אנחנו מציבות רף בלתי-טפשרי שברור שלא נעמוד בו. אנחנו, באופן בלתי-צפוי ומפתיע לחלוטין, לא עומדות בו. אנחנו מאוכזבות מעצמנו כאילו מינימום ביצענו את טעות חיינו זה עתה. אנחנו כועסות על עצמנו, ברמות-אלימות כאלו ואחרות. אנחנו נשבעות להציב לעצמנו רף גבוה עוד יותר ולעמוד בו, בטוח-בטוח, נשבעות. אנחנו לא עומדות ברף הזה. יש צורך שאמשיך?

והספירלה הזו, היא ממש לא גורמת לנו להרגיש יותר טוב. ובכל-זאת, אנחנו ממשיכות להכחיש שנאכל אפילו קוביית שוקולד.

אבל מה אם היינו קובעות לעצמנו שמפעם בפעם, אחרי ששאפנו והתאמצנו מספיק, אחרי שמבחינתנו עשינו את מה שהיינו צריכות לעשות, נרשה לעצמנו להתיר את הרסן. להוריד את המחוך. לאכול שוקולד.

אני מרגישה שזה יהיה לא הוגן להימנע מהזכרת מקור-הכתבה. השם המתנוסס על הכתבה הוא ערן דה-בר והוא שוקולטייר. וסתם לקוריוז, מסתבר שלשוקולדים שונים ערכים קלוריים שונים, כשהטווח הכללי די רחב.

שיהיה שבוע מתוק, אנערף. באבא-יאגא מהצריף מחשב-זר, רות סוף

[קומפרידמגניבשלקחתימשלו]

עריכה:

נכנסתי לסטטיסטיקות. הרגל רע כזה, אתם יודעים.

ופתאום, 5-8 כניסות ביום. אחרי חודשיים שאני לא מעדכנת. חימם לי את הלב. לא בגלל איזו שאיפה להכרה או אגו-בוסט, ממש לא, אלא כי אכפת לכם מספיק ממה שיש לי להגיד כדי לבדוק אם אמרתי עוד משהו, גם כשלא הראיתי שום סימן שאני עומדת לפתוח את פי לדבר.

עובדות סטטיסטיות יבשות כאלו נותנות לי תקווה לשנות משהו.

אז, נו, תודה. >>;