אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

עידכונון:

עברתי דירה. היא נקייה [כמעט] ומסודרת [בערך]. איכשהו הפכנו לקומונת-לסביות הזויה כזו [הכניסה מותרת לבי-קיוריוס והלאה] ונחמד פה. יש המון אוכל טעים, ואני שמה לב שאני סוגרת על שלוש ארוחות ליום לפעמים. קצת מפחיד, אם אני חושבת על זה. והבטן, נו. ואני לא מתאמנת בכלל, אז בכלל מרגישה פדלאה.  אבל אני יודעת שאלה שטויות ושזה רק המוח הסובייקטיבי שלי. מצד שני, אם אפילו המערכת הלימבית שלנו היא רק שטויות שלא ראויות להתייחסות, אז מה כן?

אני מניחה שזה מאבק לכל החיים על להרגיש  בסדר בעור שלך, על להניע את הגוף בלי לחשוב על זה. על לאכול בלי להתייחס לזה כאל החלטה גורלית. כל השטויות הקטנות האלה שנראות להרבה אנשים אחרים כל כך טריוויאליות.

בינתיים יש הרבה מאד פוסטים בתיכנון ולאט-לאט אני אפילו מתקדמת איתם [שקר גס. סיימתי רק פוסט אחד מתוכם]. 

מה איתכן בינתיים? לא התעדכנתי בבלוגים כבר למעלה משבועיים. 

[הולכת לממש חלום-ילדות ולגרום לכל החדר שלה להיראות ככה.]

אז יש את הבחורה הזו, שגם היא מופרעת-אכילה נלחמת, והציור שלה גורם לי לעיקצוץ נעים כזה בקצות האצבעות של רצון לעצב משהו:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=723033&year=2011&month=8