| 1/2011
פרק שני.
תהנו מהפרק. אשמח אם תקראו את ההודעה למטה D:
במשך כל הדרך התפעלתי מכל דבר קטן. למרות שאת רוב מה שראיתי לא הבנתי, התרגשתי מכל דבר. מהשמיים הכחולים שמקיפים את הכדור, מהילדים שמסתובבים בטביעות בעולמם, מהסדר המוחלט ששרוי כאן... אבל, התלהבת בעיקר מהדברים הקטנים: מחניות קטנות ומשונות שמציגות לראווה את מוצריהם, שאותם אנשים באים ולוקחים תמורת עיגולי מתכת קטנים, ממכשיר קטן ומשונה בעל מספרים ומסך קטן עליו שמצאתי בתיקי, מהמים. – המים שהיו בכל מקום, כאילו יש כמות בלתי מוגבלת של המשאב המדהים הזה. ראיתי גם תנועה רבה מסביב, מסודרת ברמזורים ושלטים כדי שהילדים לא יסטו מהדרך. אבל... היה דבר אחד שלא הצלחתי להבין. למה שהילדים של העולם הכחול יסטו מדרך הישר? למה שיגנבו? למה שיהרגו? למה שיגזלו חיים?!
היו לי המון שאלות, לאף אחת מהן לא הייתה לי תשובה, או שלפחות לא הצלחתי לענות עליהן בזמן הקצר שההליכה הזו לאולם ההחלקה נתנה לי. אני חושבת שהכפלתי את הזמן פי שתיים. בניין גדול ניצב אל מולי, על אחד מקירותיו היה רשום באותיות גדולות – 'צ'מפיונס'. הייתי גאה בעצמי על כך שהצלחתי לקרוא את הכתוב.
אף פעם לפני כן לא ראיתי בניינים כאלה גדולים מקרוב. תמיד פחדתי להתקרב. באף עולם לא הייתה לי גישה כל כך גדולה לכל כך הרבה דברים. עכשיו, יש לי הזכות להיכנס אל הבניין הזה. התרגשתי.
הדבר הראשון שלכד את עייני שנכנסתי הוא מספר הגביעים העצום שעיטר את החדר.
גם אם אקדיש את כל שארית חי לספירת הגביעים האלה, לא נראה לי שיהיה לי מספיק זמן. הרגשתי נגיעה קלה ב..ב..כתף שלי. אלוהים, החיים האלה מבלבלים.
"את צריכה משהו?" אישה בעלת שיער ככה וחום ניגשה אליי. צבעה שיערה היה מעט בהיר יותר מעיינה. היא נראתה בער בשנות הארבעים לחייה לפי מה שהצלחתי להבין.
"כן..." גמגמתי "אני... אני נרשמתי לפני כמה זמן לכאן ו..."
"את ג'ניפר במקרה?" היא שאלה. כן, אני ג'ניפר. אני ג'ניפר. אני צריכה להפנים את זה.
"כן." עניתי. החלטית.
"מעולה שהגעת. חיכינו לך..."היא שמה במהירות את מחליקיה על רגליה והורתה לי לעשות כמוה. היססתי ושמתי את המחליקיים, הם היו מסורבלים. שמתי לב שעל חולצתה היה תג, אותו הצלחתי לקרוא אחרי מאמצים רבים, עליו הייתה כתובה מילה שלא הבנתי את משמעותה – 'מזכירה'.
"לא שמת את זה טוב " היא סידרה לי את הנעל, כעת הרגשתי טוב יותר.
הלכתי בעקבותיה אל דלת דולה וחומה, צעקות רמות נשמעו ממנה כעת. היא פתחה את הדלת וראיתי דבר יפה מאין כמותו – משטח לבן, חלק ועצום בשטחו התפרס בחדר. לידו הוצבו מעין מקומות ישיבה, היו הרבה מהמקומות האלה כאן.
"בואי, עלי על הקרח" בזהירות, הנחי את רגלי האחת על הקרח ולאחר מכן את השנייה. תוך שניות ספורות הרגשתי את גבי מתחכך בקרח. קמתי בעדינות, הרגשתי חום בלתי מוסבר בלחיי – סומק, אני מסמיקה.
"זה בטח בגלל ה*זמבוני" זמבוני? זה נשמע לי עוד יותר מוזר מכל המילים ששמעתי עד עכשיו. אל אף שלא הבנתי מה שהיא אמרה, עשיתי את עצמי מבינה. "אני די בטוחה שהחליקו את הקרח רק עכשיו." הלכת בעקבותיה על הקרח, מרוצה מהעובדה שאני מצליחה להחליק בלי ליפול.
היא הובילה אותי אל דלת חומה וגדולה נוספת ופתחה אותה מיד לאחר מכן.
אל מול עייני נגלה חדר רחב שוליים, בגדים ומחליקיים רבים הונחו על הכיסאות בחדר הזה, ובו לא היה קרח.
"כאן מתלבשים." היא אמרה וחייכה אליי "אני אתן לך דקה להתלבש, יש לך אימון בשש. יש לך עוד שעה, תמהרי!" היא קראה ויצאה מהחדר.
בחנתי את החדר בשנית, הפעם התמקדתי יותר בדברים הקטנים.
שולחן, כיסא עם תיק ירוק שעליו ערמת בגדים, מחליקיים מוסדרים בשורה, גביעים, כובעי צמר, מראה...
מראה! יש כאן מראה! רצתי אלייה.
אל מול עייני ניצב גוף. הגוף היה גבוה ודק, הכדור, שהיה החלק הראשון בגוף היליד היה בעל תווים ברורים. במרכזו היו זוג עיניים בצבע כחול עמוק, מעליהם הונחו רצועות שיער בצבע של השיער המרכזי שנמצא בצמרת הכדור. צבע השיער היה אדום כתום. מתחת לעיניים ניצב איבר מוזר במיוחד, זה שאחראי על חוש המישוש – זה היה אף למיטב זכרוני.
האיבר הבא שבחנתי היו השפתיים. בהם כבר השתמשתי לא פעם ולא פעמיים. טוב, גם בכל שאר האיברים השתמשתי הרבה, אני חושבת. השפתיים שלי היו היחידות שפעלו במודע. כעת, שמתי לב לנקודות בצבע השיער מתחת לעיניים. אני זוכרת שלמדתי על זה מתישהו. נו.. זה... זה.. נמשים.
גאה בעצמי שזכרתי, לאחר שסקרתי את כל גופי, התלבשתי. חיפשתי בתיק שהאישה שקרויה אימא שלי שמה לי משהו שנראה כמו מה כולם לבשו בקרח, מצאתי. זה היה מעין בגד מזערי, כחול עם נצנצים רבים עליו. היה לי מאוד קשה להבין את אני אמורה להכניס אותי אל תוך הדבר הזה. בסוף, אחרי מאמצים רבים, הצלחתי. לאחר שנעלתי את המחליקיים, יצאתי והשמתי את רגליי על הקרח.
עברה במוחי המחשבה שכדי להראות שאני טובה בלהחליק על הקרח, אצטרך להתאמן בזה, וכדאי שאתחיל בזה כבר עכשיו. בשונה ממקודם, המשטח היה ריק.
עצמתי עיניים והתרכזתי בלנסות להחליק, נפלתי וקמתי יותר מידי.
לבסוף, הצלחתי להרים רגל אחת מהקרח,כמו שראיתי שילידה בתמונה שבחדר הכניסה עשתה. המשכתי להחליק, מרוכזת לגמרי במטרה שלי.
"תיזהרי!" שמעתי קול, הקול הזה שינה את חיי.
*זמבוני - מכשיר להחלקת הקרח ולחידושו.
קודם כל, תודה רבה על כל התגובות בפוסט הקודם - כולכם ממש מקסימים ♥
הפרקים יוצאים לי קצרים אבל ככה הם יהיו בינתיים, עד שהעלילה תיסגר ותובהר לכולם - עד אז גם לא תהייה מוזיקה. אני אוהבת את הכיוון שהסיפור מתקדם אליו, הוא בדיוק איך שרציתי בינתיים. אני בטוחה שיש הרבה דברים לא מובנים, הם יהיו מובנים בהמשך.
אני יותר מאשמח לשמוע את דעתך על הפרק. D:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
