בזמן האחרון הייתי חולה (עכשיו מרגישה טוב חח), הרבה בבית, הרבה חוסר מעש רק אני והמחשבות וזה גרם לי להגיע לכמה תובנות חדשות.

אפשר להגיד שהדרך שלי קצת התבהרה לי, ואני יותר ממוקדת במטרות שלי.

החלטתי גם לא לכתוב על עצמי יותר מידי בבלוג הזה- אולי רק בצורה מעורפלת. אני אתמקד יותר בדיעות ותחומי עיניין מאשר מה שעובר עלי...

לגבי יום הזיכרון...

אני הצלחתי להתחבר במידה מועטה לעומת שנים קודמות. גם ליום השואה...

אני חושבת שזה רק חלק מהאפטיות שאני מרגישה בשנה האחרונה. יש לי תחושה כזאת שהמוח שלי רדום.

בצפירה הצלחתי לחשוב על הסיפור של רועי קליין ז"ל ושל משפחת פוגל, ואז הרגשתי חיבור.

אבל בטקס שראיתי אולי רק כמה משפטים של פרס השפיעו, חוץ מזה הרגשתי שאני סתם צופה בהצגה ולא מרגישה כלום לחלוטין.

אבל זה לא בגלל חוסר כבוד שלי או משהו זה סתם מצב נפשי מוזר שלי כרגע אז יהיה בסדר.:\

ויצא לי לחשוב גם על כל השינויים שקורים סביבנו בעולם הערבי.

ועל ספטמבר שאולי תהיה בו הכרזה על הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית.

אני לא יודעת כמה זה ישפיע עלינו או לא, מה יהיו ההשלכות...

בעיקרון אני רוצה שיום יבוא והפלסטינים יקימו מדינה דמוקרטית ויהיו איתם יחסי שלום ואהבה פרחים ופרפרים ומריחואנה.

אבל כולם יודעים שכרגע התמיכה בטרור רבה מידי, המנהיגות שלהם לא מוכנה לזה, השנאה והגזענות חזקות מידי, וכמו כן יש רצון למדינה בכל ישראל ולא רק בגבולות ההגיוניים פחות או יותר (על הגבולות עוד אין לי כל כך דיעה, אני לא יודעת מספיק על ביטחון וכו' בשביל זה)...

ובקיצור היום הזה עוד רחוק ולא ממש מציאותי.

קיצור כמה חודשים אחרי ספטמבר אני אגיד שלום לאזרחות פה (לא אני לא אעזוב את הארץ, רק אתגייס לצהל).

מי יודע אולי נצטרך בתקופה הזאת להתמודד עם מצבים שונים בהרבה ממה שהיה עד עכשיו. אולי השירות שלי יהיה די שונה מהבחינה הזאת מהשירות של אחי שעוד מעט מסיים אותו...