אני מתחילה לחשוב שאת כל ימי השבת שלי אני אבלה במצב של מיני דיכאון.

אני מרגישה כאילו לאף אחד לא אכפת ממני.

מצחיק שמאז אתמול בערב, אף אחד לא התקשר, אף אחד לא שלח הודעה כלשהיא, אף אחד לא התעניין.

במיוחד לא הקרציה.

הזן זונה הזה בת'כלס הרס לי אתמול את הערב.

במסיבה של ניר הכל היה טוב, והוא בא איתה.

הוא והפוסטמה שלו הרסו לי את הסופ"ש, הוא והזונה הקטנה הזאת הם הסיבה היחידה לזה שביליתי את כל היום הזה ברחמים עצמיים.

כן, אני מרגישה כמו כלום.

ניסיתי להתקשר אליו אבל כמובן שהוא לא ענה לי. למה שהוא יענה לי, הרי הוא בטח ישן, אחרי ערב מעולה כמו אתמול.

גם יצא לו לשבת איתי וגם יצא לו לזיין אותה.

תבינו, לא אכפת לי מזה שהוא מזיין  אחרות. אכפת לי מזה שהוא מזיין אותה. דווקא אותה.

הכלבה הזאת הייתה מתחילה איתו בלי בושה עוד בזמן שהיינו ביחד, והוא תמיד חשב שזה לא נכון. הוא לא שם לב למבטים שלה, למילים שלה.

הוא היה מסונוור מהאהבה שלו כלפיי.

אבל אני יודעת.

אני ידעתי טוב טוב מה היה לי בידיים אז והחזקתי חזק.

אבל עכשיו, כשאין לי אחיזה בו כמעט, היא ישר רצה לטרף.

הוא מבטיח לי שאין לו שום רגש כלפיה. אבל זה לא משנה כי הוא עדיין איתה במקום איתי.

הוא עדיין מדבר איתה במקום להתקשר ולשאול מה שלומי.

הוא עדיין עושה אותה במקום לבוא ולחבק אותי.

אני יודעת שזה הכל באשמתי. אני זאת שהפסקתי את מה שהלך בינינו, אני זאת שתקעתי לו סכין בגב כשהלכתי לטושה.

אני גרמתי לו למות מבפנים כשקראתי לו בשם של האחר.

אני זאת שפגעתי ראשונה.

ועכשיו הוא פוגע בי.

הוא אמר לי אתמול שזה לא במטרה לפגוע או להתנקם, הוא רק רוצה שיהיה לו טוב.

ואני מרגישה כאילו זה מגיע לי. אני מרגישה כאילו מגיע לי לסבול ולהתייסר.

אני הייתי כ"כ אנוכית ולא מתחשבת, ועכשיו מגיע לי שייתייחסו אליי באותה הצורה.

מגיע לי לשבת פה ולנסות להוציא את הסכין מהגב, אותו הסכין שאני תקעתי בגבו לפני שבוע בדיוק.

וכל מה שנשאר לי לעשות, זה לשבת בחרא של עצמי ולקוות שתבלע אותי האדמה.

ואני אפילו לא יודעת למה, אבל אני יושבת פה כבר יום שלם ומאחלת לך, לשניכם, למות בייסורים.

כנראה שזה מנגנון ההתגוננות שלי, לתקוף בחזרה.

אני רק שומעת את עצמי ממלמלת שוב שוב "תמותו, תיחנקו, תסבלו" .

אוף, אני לא יודעת מה עובר עליי.

ישנתי רוב היום, וכשלא ישנתי, פשוט שכבתי במיטה והבטתי על הקירות.

רע לי.

למזלי אני יודעת שזה יעבור מחר.

מחר אני אקום חדשה, ואם לא אז בבצפר חבורת הרוסים שלי תגרום לי להרגיש טוב.

אולי רע לי עכשיו, אבל מחר יהיה טוב.

זה מה שאני אוהבת בעצמי לפעמים, את העובדה שאני יכולה לשכוח מהצרות שלי כ"כ בקלות, פשוט להתעלם מהן ולשכוח אותן..

אני בורחת מהבעיות שלי, ויש מקרים קטנים ונדירים שבהם זה בא לקראתי, כמו עכשיו.

לילה טוב בלוגרים, מחר יום חדש...