היי לכולן,

מחקרים שמנתחים מניעים/ סיבות לכך שאנשים כותבים בלוגים מעלים שמתבגרות ונשים מנהלות בלוג אישי כפי שאנו עושות כאן בישראבלוג על מנת לתעד את חייהן. ליצור מעין ארכיון אישי של אירועים בחיים שקורים לנו, לחלוק ידע וניסיון אישי עם אחרים, לבקש עצה על דברים שמטרידים אותנו, לקבל פרספקטיבה אחרת על כל מיני שאנו חוות ולא תמיד יודעות להעניק להם אולי את הפרשנות המתאימה.

הבלוג על פי אותם חוקרים גם משמש אותנו כנקודת התייחסות- אנו יכולות לשוב ולקרוא דברים שהעלינו בעבר ולהשוות בין מי שהיינו לבין מי שאנחנו- ככלי שרת להרהור אודות חיינו.

בלוגריות מקסימות שעמן אני מקיימת את הדיאלוג הזה כבר שנה (הייתן מאמינות? אני כבר שנה כאן בטבעות ושנה ראשונה בעצם לכתיבת המחקר הזה...- מזל טוב לכולנו) העלו בפניי מספר דברים הקשורים לתיעוד בהקשר של הפרעות אכילה שאני מבקשת לבחון האם אני בדרך הנכונה בפרשנותי את הדברים:

א. האם נכון יהיה לומר כי אנחנו משתמשות בבלוגים האישיים שלנו בהיותנו מופרעות אכילה כסוג של תיעוד להתקדמות שלנו? ליעדים שהצבנו לעצמנו? האם בכך שאנו מעלות תפריטים הבלוג עוזר לנו כאמצעי להשגת יעדי רזון שאנו מציבות לעצמנו?

ב. האם נכון יהיה לומר שהחזרה לקרוא פוסטים שפרסמנו בעבר משמשת אותנו להשוות בין נקודת ההתחלה בה היינו בהתמודדותנו בה"א כאשר התחלנו לבין הנקודה בה אנחנו מצויות כיום? האם זהו כלי להשוואה עבורנו? האם זהו כלי חיובי להשוואה או כלי שלילי- במידה ומישהי משתמשת בבלוג על מנת להשוות בין מי שהיא היום למי שהיא הייתה כשרק החלה, האם זה מעודד אותה להמשיך ולדבוק באנה (במובן החיובי והשלילי שכל אחת מאיתנו מייחסת לאנה) או שזה מעציב אותה כי אולי כך מבינים עד כמה אנו שולטות או לא שולטות במצבנו?

ג. האם התגובות שאנו מקבלות על פוסטים לתפריטים שלנו, למשקלים שאנו מציינות שהגענו אליהם משמשים אותנו כמדד להתקדמות? 

ד. בנות ציינו בפניי כי בחלק ניכר מהפוסטים הן מעלות הרבה מאוד מהעולם הפנימי שלהן, תחושות שהן חשות בצל ה"א, ובכלל אירועים בחייהן, אהבות, מערכות יחסים עם ההורים, לימודים- החיים בכלל. 

בלוגרית מקסימה כתבה לי שככה היא מנסה לשמור על שפיות, בכך שהיא מתייחסת למה שקורה לה בחיים המציאותיים מחוץ לבלוגים היא מנסה שלא להישאב עמוק יותר אל ה"א. האם גם אתן מרגישות שהכתיבה בבלוג עוזרת שלא להישאב יותר? 

ה. להרגיש נורמאלית- בנות מציינות שהתגובות שהן מקבלות לפוסטים שעוסקים ברגשותיהן ותחושותיהן על רקע התמודדותן עם ה"א עוזרות להן לא רק לחוש שהן לא לבד, אלא גם "נורמאליות בתוך חוסר הנורמאליות שמלווה את ההפרעה". מה דעתכן? האם זוהי אחת המשמעויות החשובות שיש לטבעות הללו, שיש לתגובות שאנו מקבלות מאחרות בטבעות, שאנו נורמאליות, שלא איבדנו שפיות גם בתוך ההפרעה? שבתוך כל מה שאנחנו מתמודדות אנו רציונאליות ולא "נערות או צעירות המבקשות תשומי" כפי שעלולים להתייחס אלינו מחוץ לרשת?

גלית