אני מצויה כעת בשלב בו אני קוראת מחדש את כלל הדיאלוגים שניהלתי עם הבלוגריות המדהימות והבלוגר המופלא שהסכימו לחלוק עמי מהווייתם ואיני חושבת אי פעם שבאמת הודיתי להם כפי שראוי לעשות זאת.

הגעתי לכאן לפני מעט יותר משנה, הכל החל בעצם מתרגיל בקורס בשיטות מחקר לו נזקקתי לנושא ונזכרתי בתופעת 'פרו אנה'. מעולם בהיותי מופרעת אכילה לא ניהלתי בלוג, יומן גם לא שיתפתי איש במה שהתחולל בחיי, כמוכן חשתי שלא יבינו, התביישתי והרי הייתי בשנות ה- 20' לחיי כאשר הפכתי למופרעת אכילה שאין לה כל מנוס מאשר להכיר בהפרעתה. 

לאחר שכבר הצלחתי להשיב לעצמי את השליטה על חיי ולשנות את חיי נתקלתי במספר סרטים דוקומנטריים אשר עסקו בתופעת 'פרו אנה', ומאז הסתובבתי בתחושה כי הרי לא ייתכן שתופעה חברתית כה משמעותית תזכה לייצוג חד מימדי ופשטני כל כך, אך מעולם לא חשבתי כי בשלב כלשהו בחיי אהיה זו דווקא אני שתעסוק בנושא.

בטרם פתחתי כאן את הבלוג הזה התחלתי לקרוא ספרות מחקרית מקצועית בתחום ונתקלתי בפניה המורכבים של 'פרו אנה' אך תמיד מנקודת המוצא של החוקר הכותב על, המפרש את החומרים הגלויים שמתבגרות וצעירות מופרעות אכילה מעלות אל הרשת ואף פעם לא בהתבסס על דבריהן של הכותבות עצמן. 

התקוממתי כאדם כמופרעת אכילה על כי מעולם לא נשאלנו אנחנו מה דעתנו, על כי בני אנוש אחרים מתייחסים אל ההפרעה הזאת במדדים של רציונאליות לעומת היעדר רציונאליות, כאילו אנו מצויות בדיס אסוציאציה (ניתוק והכחשה) ממצבנו, הרי אני כמופרע אכילה ידעתי עד כמה לא הייתי מנותקת ממה שאני מחוללת לחיי, הרי אני אישה רציונאלית לא פחות מעל אחד אחר בהבדל עצום בחרתי בדרך של הרס עצמי במסגתרה ביקשתי "לכפר" "להעניש" עצמי על כל אותם דברים שחשתי שאיני מסוגלת להתמודד עמם, שהרסתי, שקילקלתי, שבהם נכשלתי- כך שניתן היה לייחס לי דברים רבים - אי רציונאליות לא נמנתה עליהם.

לא אשכח כי ביום בו פתחתי את הבלוג שבתי אל הפוסט הראשון שלי עשר פעמים לפחות, היה לי חשוב יותר מכל להציג עצמי כפי שאני, וזו הייתה הפעם הראשונה בה הצהרתי באופן גלוי באופן החשוף והחושפני ביותר - שלום שמי גלית ואני מופרעת אכילה.

הסיבה האמיתית והכנה ביותר בעומדת מאחורי פתיחתו של הבלוג הזה הנה אחת, ב- 2007 שתי חוקרות אמריקניות התחזו למתבגרות מופרעות אכילה וחדרו אל פורום העוסק בה"א. הן התחברו עם הבנות והחלו לראיין אותן תוך הסוואה של כוונותיהן האמיתיות. עם פרסום מחקרן ב- 2008 הן הצדיקו את המעשה הנפשע בעיני בכך שהמחקר האקדמי מגבה אתית חדירה לשטח תוך הסוואה במידה וחשיבות הנושא מצדיקה את העניין.

כאשר קראתי את המחקר ההוא ואת קיתונות הביקורות לו הוא זכה חשתי מושפלת, חשתי שכה זלזלו באותן מרואיינות אשר כלל לא העניקו את הסכמתן לשמש מושא מחקר והחלטתי שלא משנה מה אני מגיעה לכאן מנקודת מוצא שונה לחלוטין, כגלית עם כל הדפיקויות האישיות שלי, כחוקרת שמבקשת להבין, ללמוד אך בגילוי לב כגלית שכל אחת כאן יודעת מי היא ומה היא מבקשת לעשות- אמון הרי לא יכול להתבסס על העמדת פנים וכזב- יאהבו אותי מה טוב, ירצו להשליכני מבעד לכל המדרגות- לגיטימי לחלוטין.

באותו ערב כאשר אישי שב מן העבודה שאלתי אותו מה לדעתו הסיכוי כי מישהו ייתן לי בכלל להיכנס אל הטבעות הנחשבות לטבעות כל כך סגורות וחשאיות (ובצדק) ושמישהו בכלל יסכים לשוחח איתי.

והוא נתן לי את העצה הטובה ביותר שיכולתי לבקש: "בייב פשוט תהיי את עצמך, תבואי עם המטען שלך, תציגי את העמדה שלך שאת לא מבקשת לשפוט, לנרמל אף אחד, שאת באמת מבקשת ללמוד מהבנות ולהבין דרך העיניים שלהן ואת עשויה עוד להפתיע את עצמך". טענתי בפניו באותו ערב שהוא פשוט מקסים אליי כי הוא נשוי לי ושאני חושבת שאני במו ידיי סוללת את דרכי לכישלון (שופעת ביטחון עצמי רב כפי שאתן רואות).

אין לכן מושג עד כמה התרגשתי כאשר קיבלו אותי לשלוש טבעות, צבטתי עצמי, בהיתי כמו טמבלה מול המחשב כאשר ראיתי כי הסכימו לפחות לתת לי סיכוי ועל כך אני חבה תודה לשתי מנהלות טבעת ומנהל אחד שיודע שאני אוהבת אותו מאוד.

ההתחלה הייתה מקרטעת לא ידעתי מכאן ואילך מה אני עושה עם הבלוג, מה מותר ומה אסור לומר, גם מעולם בחיי לא ניהלתי בלוג ואפילו לא חשבתי עליו כעל ערוץ תקשורת שיש מאחוריו משמעות חברתית ואישית. 

עם זאת החלטתי לדבוק בדרך אחת ויחידה אני מעלה בפניכן את האמת אודות חיי, חולקת עמכן את מה שאני נחשפת אליו, לא מותירה מקום לספק כי מטרתי הנה ללמוד ולא לשפוט או לנרמל, והחשוב מכל לעולם אך לעולם לא אפר את הבטחתי: לא אשקר לכן או אנסה לעוות את האמת, אציג מולכן ומולי מראה ועל סמך הבבואה שתשתקף ממנה אמשיך.

אמש לאחר יום שלם של ניתוח הדיאלוגים, של ניסיון למצוא קטגוריות משמעות, של בכי ועצב על רקע קריאה של חלק ניכר מהדברים הבנתי את גודל ההזדמנות המדהימה שהענקתן לי כולכן, אלה שהיו אורחות יקרות לרגע בפוסט אחד או שניים, אלה שרק הציצו והגיבו בצורה מקסימה אל דברים שחשתי צורך לבטא בפוסטים שלהן- תודה לכן על ההארות והתובנות, ובעיקר על הסבלנות הרבה שאתן מגלות בכל פעם שאני מעלה פוסט ארוך כאורך הגלות.

תודה לבלוגריות המדהימות שעודדו אותי כל כך ברגעי השפל האיומים שהיו לי בתקופה האחרונה, הרי אינכן מכירות אותי ועדין מצאתן לנכון להעניק לי רגעי חסד של מילים טובות, של עידוד, של איכפתיות שאינה מתונית בדבר.

איני חושבת שכלל ספרי הפרוזה והשירה שקראתי עד היום בשלוש שפות יכולים לסייע בידי ליצור את הפסקה הבאה אזי אנסה בדרכי לומר את התודה החשובה והמשמעותית מכל מבחינתי:

תודה לכן בנות מופלאות, רהוטות, חדות וחריפות (ובלוגר מקסים) על כי בשנה האחרונה ליוויתן אותי בכל תהליך הלמידה שלי, תודה שהסכמתן ללמד אותי, שגיליתן סבלנות לשאלותיי הרבות, שאתן שמות בי את מבטחכן, תודה על כי פתחתן בפניי צוהר לחייכן, שישבתן, השקעתן מזמנכן לכתוב ולהסביר לי. התחבטתן יחד איתי, צחקתן ובכיתן איתי, הסכמתן בחלקכן לפגוש בי ובעיקר הענקתן לי תמיכה שלא ציפיתי לה מעולם, שכן זה אמור להיות בכיוון ההפוך, אני אמורה להיות זאת המסוגלת לעודד אתכן, ואתן לא וויתרתן עליי או לי גם כאשר רציתי להשליך את המחשב, להודיע כי די זה גדול עליי, לשבור את הכלים ולהיעלם, אתן האמנתן ומאמינות בי גם ברגעים בהם אני לא מאמינה שאני מסוגלת. יצאתן עמי למסע שעדין רחוק מלהסתיים אך ידעתן לומר לי את האמת שלכן וגם להעמיד אותי על טעויות קונספטואליות שלי.

זהו מסע הלמידה הקשה, המפרך, המאתגר ביותר של חיי הבוגרים, זו החוויה האישית המפרכת ביותר שחוויתו ואני חווה, זו רכבת הרים מטורפת שבלעדי מי מכן- כולכן כאן, לא היה לי את האומץ לעלות עליה.

וחשוב לי שתדעו כאן כולכן כי ללא התמיכה העצומה של כל מילה שאתן מעלות מולי אם במסגרת הפוסטים ואם במסגרת הדיאלוגים לא הייתי מגיעה לנקודה הזאת כעת בה אני מנסה כמיטב יכולתי האינטלקטואלית לכתוב בהתבסס על דבריכן.

בעבורי זה ממש לא מובן מאליו,

גלית

נ.ב.

זה אינו מכתב פרידה, ממש לא זה פשוט פוסט שהיה צריך להיכתב מזמן.