היי לכולן,

מתנצלת שלא ביקרתי כאן זמן רב, אין לי תירוצים מלבד העבודה שאני עובדת שעות מרובות ומנסה להשלים את שאר המחויבויות שלי לתואר. טרם קיבלתי כל התייחסות ממנחתי אודות הסמינר המחקרי שלי העוסק בבלוגי פרו אנה- היא נמצאת בחופשת לידה וברגע שאקבל ממנה משוב אחלוק אותו עמכן בין אם יהיה חיובי ובין אם לאו.

אני רוצה לחלוק עמכן אתר שמצאתי- ולא בכוונה אלא לאחר חיפוש שכן אני מנסה לכתוב סמינר מחקרי נוסף העוסק בהפרעה המשותפת לכולנו כאן- אנורקסיה נרבוזה מנקודת מוצא שונה- נקודת המוצא של המטפלים וההורים וליתר דיוק השימוש אותו הם מבקשים לעשות ברשת האינטרנט. את שאלת המחקר טרם גיבשתי ממש ואני בשלביה הראשונים של ההיערכות לקראת מחקר אך למי שמתעניינת המדובר בעמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה שכתובתה: http://www.iaed.org.il/. אתר העמותה כולל מידע עבור אנשי מקצוע, מטופלים ובני משפחותיהם ומאתרם דליתי את הנתונים שאותם אני מבקשת לחלוק עמכן.

ובעצם אני מבקשת להתייחס לשני מישורים- הראשון שכיחות הפרעות האכילה בישראל- אנורקסיה נרבוזה ובולימיה נרבוזה וכן התייחסות אל חוק האשפוז הכפוי של מופרעות אכילה המצויות במצב קשה וסכנה אמיתית מרחפת על חייהן.

בהתייחס לנתונים שהציגו אנשי העמותה למכון המחקר של הכנסת וממנו הופק נייר עמדה ששימש בכנס גדול שנערך לפני מספר שבועות הרי ש:

א. כפי שכולנו יודעות כאן הפרעות האכילה השכיחות בישראל הנן אנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה, שכיחותן באוכלוסייה הכללית עומדת על 1% מכלל האוכלוסייה, כאשר 5% מכלל בני הנוער בארץ לוקים באחת מן השתיים ואנורקסיה נרבוזה הנה השכיחה ביותר- 90% מהמקרים המאובחנים בישראל הנם של נערות ונשים צעירות- כאשר היא נפוצה בעיקר בקרב אלה העוסקות בדוגמנות, התעמלות וריקוד... (כך לפחות על פי הנתונים שנאספו).

85% מכלל המקרים שאובחנו המדובר הנו בנערות ונשים צעירות בגילאי 12- 20.

ב. נתונים שנאספו מתוך 24 מרכזים הקיימים בארץ לטיפול בה"א מורים כי: ישנם 49 מקרים מאובחנים של נערות ונשים צעירות הלוקות בהפרעת אכילה על כל 100:000 אזרחים ואזרחיות בישראל, 29 מקרים מתוך 100:000 הנם של אנורקטיות צעירות מאובחנות ו- 8.6 מהמקרים  על כל 100:000 הנם של בולמיות מאובחנות.

נמצא עוד כי האנורקסיה נרבוזה נפוצה ביותר סביב גיל 14 בישראל בעוד הבולמיה סביב גיל 17.

מבחינת שיעורי החלמה, כאשר המדובר באנורקסיה סיכויי ההחלמה על פי מומחים במדינות מערביות עומד על 50% ושיעורי ההחלמה מבולמיה נעים בין 40% לכדי 50% מהמקרים.

נטען באותו נייר עמדה כי 50% מהמטופלים אשר יזכו לטיפול אינטגרטיבי- תרופתי, פסיכולוגי ומשפחתי יצליחו לאמץ דפוסי אכילה נורמאליים, בקרב 30% אימוץ שפוסי האכילה הנורמאליים יהיה חלקי ו- 20% מאיתנו הלוקות בהפרעות אכילה יהפכו לאנורקטיות כרוניות- בחלק מהמקרים המטופלות עוברות מהתמודדות באנורקסיה להתמודדות למול בולמיה. 

שיעורי תמותה- כפי שהעליתי בפוסט בעבר, שיעורי התמותה גם בישראל עומדים על 8%- 10% מהמקרים המאובחנים (ישנן הערכות בנוגע למדינות מערביות אחרות המצביעים על שיעורי תמותה המגיעים לכדי 15% מכלל המקרים המאובחנים), כאשר סיבות המוות המרכזיות הנן לפי המומחים הישראלים: הרעבה עצמית, הפרעות אלקטרוליטיות (איבוד מלחים), הרעלת משלשלים, סיבוכי לב והתאבדות- (מחקר אותו קראתי בעבר אשר נכתב על ידי איגוד הרופאים האמריקני מצביע דווקא על התאבדות כסיבת המוות המרכזית ועיקרית בקרב אנורקטיות).

פרט מידע חשוב בעיני אותו מעלה מכון המחקר של הכנסת להבחנה בין בולמיה נרבוזה לאנורקסיה נרבוזה מתייחס להיותה של הבולמיה הפרעת אכילה בעלת מימד של התמכרות- שכן ההקאות העצמיות היזומות לאחר בולמוסי אכילה מעוררים בפרט המתמודד עם ההפרעה תחושת אופוריה- "היי" רגעי ותחושת זיכוך. 

הבחנה נוספת קשורה לתא המשפחתי- פעמים רבות נמצא כי בקרב נערות וצעירות המתמודדות עם אנורקסיה נרבוזה הללו מגיעות ממשפחות בהן חשות חדירה מוגזמת לפרטיותן, הצרת צעדיהן וחירותן, כאשר בקרב המתמודדות עם בולמיה נמצא כי המדובר בנערות וצעירות המגיעות ממשפחות בעלות המכונה 'לכידות משפחתית נמוכה'- משפחות בהן כמעט ולא קיימת מעורבות הורית או במקרים רבים תחושה סובייקטיבית של הלוקות בהפרעה של התנכרות רגשית מצד המשפחה, התעלמות מצרכיהן ועוד. 

מבחינת סיכויי החלמה מבולמיה נרבוזה:

מחקרים שנערכו על נערות צעירות המתמודדות עם בולמיה נרבוזה וזכו לטיפול אינטגרטיבי מוראים כי בין 40% ל- 50% מכלל המטופלות הצליחו להיחלץ באופן חלקי או מלא מההפרעה.

70% מהמטופלות הפסיקו לחלוטין את ההקאות היזומות.

90% הפסיקו לחלוטין את השימוש במשלשלים.

קרוב ל- 70% מכלל המטופלות מצליחות להיחלץ מהדיכאון הנוראי שכולנו מכירות כל כך מקרוב.

שיעורי התמותה בקרב בולמיות נמוך עד מאוד- עם זאת הנזקים הגופניים המצטברים (ואני אומרת זאת מניסיון) אינם פחותים או "מזעריים" מאלה הנגרמים מההתמודדות עם האנורקסיה).

חוק האשפוז בכפייה:

וועדת השרים לענייני חקיקה אישרה בעצם הרחבה של החוק משנת 1955 (ששונה בפעם הראשונה ב- 1991), של אשפוז בכפייה בעצם של אנשים המצויים במצב נפשי קשה המסרבים לטיפול ונשקפת סכנה מוחשית ומיידית לחייהם. על פי הנטען במאמר בעיתון הארץ, יוזמי החוק במקרה הנ"ל הנם בני משפחותיהם של פרטים המתמודדים עם אנורקסיה ומסרבים לקבל טיפול רפואי מציל חיים. החוק מאפשר אשפוז כפוי (לאחר הערכה ואבחנה רפואית של המטופל) למשך 7 ימים, והארכת האשפוז בכפייה למשך 7 ימים נוספים.

במידה וישנו צורך בארכת האשפוז עד 3 חודשים קביעת העניין תידון בפני וועדה פסיכיאטרית מיוחדת והאשפוז בכפייה יותר עד לכדי 6 חודשים.

על פי המאמר וממצאים שהוצגו על ידי פסיכיאטרים שונים בארץ במדינת ישראל נרשמו בשנים האחרונות (ולא צוין על אלו שנים המדובר) 22 מקרים של מוות בקרב נשים אנורקטיות צעירות, כאשר מדי שנה ידועים לפחות 35 מקרים של נשים צעירות המגיעים למשקלים הנעים סביב 30 ק"ג שאינן מוכנות לקבל טיפול ומצויות במצב פיזיולוגי קריטי. החוק אינו אמור לחול על אלפי הצעירות שאינן מעוניינות בטיפול רפואי ומצבן הפיזי מוגדר כטוב, אלא על אותם המקרים בהם נשקפת סכנה בריאותית מוחשית ומוכחת.

אחד הפסיכיאטרים אשר התראיין לכתבה זו טען כי חלק ממקרי התמותה נגרם על רקע העובדה כי נשים צעירות שטופלו במחלקות השונות לטיפול בהפרעות אכילה ביקשו להפסיק את הטיפול. הוא טען כי לולא עשו זאת חייהן היו ניצלים וגם אם לא היו מחלימות לחלוטין מהמחלה הן לפחות היו נשארות בחיים. 

להמשך עיון בכתבתה עבור מי שחפצה בכך להלן הלינק: http://www.iaed.org.il/db/images/4flsb96a.pdf

עליי להודות כי התחבטתי עד מאוד בטרם הבאתי את ההתייחסות לחוק האשפוז בכפייה של נערות וצעירות המתמודדות עם ה"א, שכן בעיני המדובר בסוגיה מורכבת עד מאוד. כמי שנזקקה עד מאוד לפני מספר שנים לאשפוז ולא זכתה לו שכן לא היו מיטות פנויות ורשימת ההמתנה כפי שנמסר לי בטלפון הייתה של 6 חודשים (ולי לא היה את הזמן להמתין שכן לו עשיתי זאת קרוב לוודאי שלא הייתי כאן על מנת לכתוב שורות אלה), עליי להודות כי אני רואה בכך סוג של התעוררות- שכן לדאבוני ישנן נשים צעירות מדהימות רבות שגם כאשר מגיעות למצבים קריטיים וחלקנו כאן נחשפות למצוקתן האיומה הן עצמן אינן עדין מסוגלות ו/ או פנויות רגשית להפנים את הסכנה המוחשית המרחפת על חייהן- אני הייתי שם, והתמזל מזלי שאימי נלחמה על חיי כלביאה. החוק הנ"ל אמור לפחות בתיאוריה להבטיח כי מישהו ייקח אחריות על חייהן של נשים אלה ואולי הן גם תזכנה (וכך אני כה מקווה) לטיפול המתאים.

חשוב לי לציין, אני אישית מעולם לא הייתי באשפוז על רקע הפרעתי- לא חוויתי את תנאי האשפוז, איני יכולה להעיד על מה שהאשפוז והניתוק מהחברה המיידית והמשפחה עלולים לגבות מבנות שכן היו שם. אני מתבססת על מה שלמדתי מחלק מהבנות ששוחחו עמי והעלו בפניי כי במקרים בהם הן אושפזו במחלקות המתמחות בה"א הייתה אווירה של הכלה, היה ניסיון כן לסייע כי המחלקות הותאמו לכך וגם הגורמים המטפלים- אך לדבריהן עובדה היא כי בארץ עד היום לא יודעים לטפל נכון במופרעות אכילה שכן מרביתן לאחר שהגיעו אל יעדי המשקל שבו אל הפרעתן גם לאחר האשפוז- לא היה ממש מערך תומך שסייע להן להתמודד עם המימדים הרגשיים והחברתיים הטמונים בהפרעת האכילה עצמה.

מאידך ישנו התיוג- מהכתבה עולה כי כעת הפרעות אכילה מוכרות על פי רוח החוקר כהפרעות נפשיות לכל דבר (לא שנזקקנו בעצמנו לחוק)- בנקודה זו חשוב לי לציין משהו שלמדתי מעברי כמחנכת בחינוך המיוחד- מן ההיבט החברתי התיוג הנו דבר איום שכולנו חרדים מפניו נושא עמו השלכות חברתיות של סטיגמטיזציה וסטריאוטיפיזציה, מאידך הכרה במידה וההכרה בהפרעות אכילה כמצב נפשי המחייב התייחסות אחרת מצד המדינה, תקציבים שיופנו להגדלת והרחבת מחלקות האשפוז, הכשרה אמיתית ומתאימה, הולמת יותר של אנשי מקצוע- אולי יהיה באלה על מנת לסייע לאלה מאיתנו אשר כה זקוקות לסיוע הזה ואינן יודעות כיצד להשיגו.

כפי שאתן רואות אני חלוקה עד מאוד ביני לבין עצמי אודות משמעות החוק וכיצד הוא יונחל, אך בואו ונהיה לרגע כנות ישנם מקרים שאת חלקם אנו מכירות מכאן שלא פעם מעלים תהייה כיצד ניתן לסייע לאותן בנות, מדוע אף אחד לא מתעורר ומנסה באמת להבין את מה שהן חוות ומנסה לסייע בידיהן להיחלץ מהמצב?

באחד המאמרים אשר פורסמו באתר העמותה גיליתי כי ישנו מקום אשפוז אחד ויחידי למופרעות אכילה מסוגי (מופרעות אכילה בוגרות מעל גיל 18) לטעמי ישנו צורך אקוטי בהקמתם של מרכזים נוספים, הרי אף אחת מאיתנו שבאמת ובתמים מתמודדת עם ה"א אינה רואה בכך את "חדוות האנורקסיה"... 

שלכן, גלית