היי,

פעמים רבות במהלך שיטוטיי בבלוגים שונים הנכתבים על ידי בלוגריות המתמודדות עם ה"א וכן במהלך הדיאלוגים השונים שקיימתי עם הבנות המדהימות שהסכימו לשוחח עמי נחשפתי אל תופעת הפציעה העצמית- Self injury /הטלת מום עצמית Self mutilation, שמופרעות אכילה רבות מבינינו מתמודדות גם עמה, במקביל או כחלק מהתמודדותן הכוללת עם ה"א.

בנימה אישית עליי להודות כי מעולם לא חשבתי כי אני עסקתי בסוג של הטלת מום עצמית (מעבר לעברי הענף בה"א- די אירוני אם חושבים על כך פתאום) עד אשר התחלתי לקרוא מאמרים אקדמיים בעניין לטובת סמינר מחקרי נוסף שעליו אני שוקדת (בפוסט הקודם ציינתי כי אני מעוניינת לבחון את העמותה הישראלית למחקר, מניעה וטיפול בהפרעות אכילה, אך הדבר ירד מהפרק שכן לא הצלחתי להתחבר באמת אל הנושא), כאשר תוך כדי קריאה הסתברו לי מספר אמיתות אודות חיי והתנהגותי שלי -עובדת היותי מופרעת אכילה, העובדה שיש לי ארבעה קעקועים, פירסיניג כל אלה התנהגויות הנחשבות בעיני חוקרים שונים כחלק מעיסוק בפציעה עצמית.

מהי בעצם פציעה עצמית/ הטלת מום עצמית?

בספרות המחקרית מקצועית מוגדרת פציעה עצמית/הטלת מום עצמית כמעשה של השחתה מכוונת של רקמות העור/גוף ללא כוונות אובדניות מעם המבצע תוך ביטוי של התנהגות 'אב נורמאלית' שאינה זוכה לגינוי חברתי. 

בניגוד להפרעות האכילה המוכרות אנורקסיה נרבוזה, בולמיה נרבוזה ואכילה כפייתית, פציעה עצמית/ הטלת מום עצמית אינה מוגדרת כהפרעה נפשית אלא מוזכרת כאחד התסמינים הרווחים בקרב מטופלים בעלי אישיות גבולית.

המחקר האקדמי בתחום מורה כי העיסוק בפציעה עצמית/ הטלת מום עצמי מתעוררת בקרב פרטים (אנשים) צעירים בגיל ההתבגרות והבגרות המוקדמת סביב גילאי 23-13, כאשר הדעה הרווחת במחקר ונתמכת על ידי נתוניהם של מחקרים קליניים שונים הנה כי נערות/מתבגרות ונשים צעירות עוסקות פי ארבעה יותר בפציעה עצמית מעמיתיהן הגברים- רק מחקר אחד מעלה את העובדה כי המדובר בשיעורים דומים של עיסוק בפציעה עצמית בקרב שני המגדרים.

סוגי הפציעה העצמית הרווחים הנם חיתוך עצמי, הכאה עצמית, והטלת מום עצמי באמצעות שריפת רקמות העור ויצירתן של כוויות חמורות, כאשר ההבדל המכריע בין גברים לנשים נמצא בעצם בצורת הפגיעה העצמית- נערות וצעירות עוסקות בחיתוך עצמי- שריטת הגוף עד זוב דם וחיתוך ממשי של הגוף וצילוקו באמצעות חפצים חדים בעוד גברים נוטים להטיל בעצמם מום באמצעות שריפת רקמות העור.

גורמים המובילים אנשים לעיסוק בפציעה עצמית-

זוג החוקרים Klonsky ו- Muehlenkamp שפרסמו את סקירתם ב- 2007 בהתבסס על מחקרי עבר בנושא תוך התבססות על עדויותיהם של מטופלים העוסקים בפציעה עצמית, מונים את הגורמים הבאים ככאלה המובילים פרטים לעסוק בפציעה עצמית: 

א. היעדר יכולת לווסת רגשות שליליים- מחקרים שונים מצאו כי פרטים העוסקים בפציעה עצמית מסוגלים פחות להתמודד עם וויסות של חוויות מטלטלות רגשית/ רגשות קשים עמם נאלצים להתמודד בשגרת חייהם. אנשים העוסקים בפציעה עצמית פעמים רבות יהיו נתונים בדכאונות קשים, יחוו מצבי חרדה קיצוניים ויהיו נתונים לתנודות חדות במצבי רוחם. היעדר היכולת לווסת את אותם רגשות קיצוניים או היעדר היכולת לעבד חוויות מטלטלות בצורה מאוזנת יותר נחשב לאחד הגורמים המרכזיים המובילים אנשים לבטא את רגשותיהם השליליים באמצעות פציעה עצמית/ הטלת מום עצמית.

ב. יכולת הבעת רגשות מופחחת- במקביל להיעדר וויסות רגשי מעלים מחקרים כי אנשים העוסקים בפציעה עצמית אינם מסוגלים לעתים קרובות לבטא באופן מלא את רגשותיהם, בחלק מהמקרים העידו אנשים העוסקים בפציעה עצמית בהיעדר יכולתם לזהות את ולהבין את רגשותיהם ואפילו ניתוק עצמי ממעשה הפציעה.

ג. ביקורת עצמית וזלזול עצמי (בנימה אישית שוב עליי להודות כי כאן מצאתי עצמי מזדהה עם הכתוב- המדובר בתחושה ודפוס התנהגות המלווים את חיי כל העת)- פציעה עצמית רווחת בקרב אנשים המגלים ביקורתיות עצמית רבה, מתעלים את תסכוליהם וכעסיהם כלפי עצמם וחשים תיעוב ושנאה עצמיים- תחושות אלה מובילות פרטים לנקוט בענישה עצמית, ותיעול כעס אל העצמי המתבטא בהטלת מום בגופם.  מחקרים שונים מצביעים על קשר ישיר בין זלזול עצמי ודימוי עצמי נמוך לבין העיסוק בפציעה עצמית. 

מכאן מקישים החוקרים כי אנשים הנוקטים בביקורתיות עצמית רבה/ זלזול עצמי המשולב עם דימוי עצמי נמוק הנם אלה המועדים לעסוק בפציעה עצמית בדרגות משתנות.

על הקשר שבין הפרעות אכילה ופציעה עצמית- 

חוקרים אלה מעלים כי קיים קשר בין ההתמודדות עם הפרעות אכילה כאנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה לבין העיסוק בפציעה עצמית. לדבריהם אין זה מפתיע כי מתבגרות וצעירות רבות המתמודדות עם ה"א אכילה בדמות אנורקסיה במסגרתה המוקד הנו הרעבה עצמית עיסוק מתמיד בהימנעות מאכילה/ ענישה עצמית באם ישנה חריגה מתפריט או מה שאנו תופסות כאיבוד שליטה לחילופין בולמוסי אכילה בעקבותיהם אנו חשות אשמה/ גועל/ דחייה/ בושה בעקבותיהן מתעורר בנו הצורך שוב לטהר את הגוף כבמקרה של הבולמיה מתמודדות אף ובמקביל עם פציעה עצמית/ הטלת מום עצמי, שכן בשני המקרים לדעת אלה המדובר בביטוי קיצוני של תיעול הביקורת העצמית, הזלזול העצמי, השנאה העצמית וכלל הרגשות השליליים אותם אנו בעצם מעבדות ומבטאות באמצעות התמודדותנו עם ה"א.

עם זאת הללו מדגישים על אף העובדה שבמקרים רבים ההתמודדות עם ה"א מובילה אף להתמודדות במקביל ותוך כדי גם עם עיסוק בפציעה עצמית, לא כל אלה העוסקים בפציעה עצמית מתמודדים במקביל עם ה"א.

מדוע אני מעלה את הדברים, ראשית כי מעבר לכתוב במחקרים שאני קוראת אני מבקשת להבין את הקשר הזה באם הוא קיים- ואשמח להבין זאת מתוך דבריכן שכן מעולם לא פצעתי עצמי במודע. אני יודעת עד כמה הזוי זה נשמע שכן אני מופרעת האכילה יוצרת הבחנה בין התמודדותי משך שנים עם משטרי הצומות שנקטתי, הרעלת המשלשלים שממנה סבלתי במספר הזדמנויות, "טיהור הגוף" שאחריו הייתי חשה סוג של התעלות ואופוריה. איני מבקשת לשפוט ואני מקווה כי דבריי אינם מתקבלים ככאלה שכן אני יכולה להבין ממקור ראשון את תחושת היעדר הערך, הייאוש, עודף הביקורתיות העצמית המובילים אותנו להפרעה המשותפת לנו. בנות מציינות בפוסטים כי החיתוך גורם להן לחוש שוב או שרק לאחר שהן חותכות הן חשות משהו, את הכאב הפיזי הנלווה לכאב הרגשי- אולי הקעקועים שלי מהווים ביטוי לאותה חתירה של כאב פיזי- אין לי מושג.

על כל פנים, אם מישהי/ מישהו כאן יהיה מוכן לחלוק עמי מדעתו, ניסיונו, תובנותיו- אשמח, שכן אני מודה שאיני בקיאה בנושא, איני מבינה אותו כפי שאני חשה צורך להבין.

גלית