היי לכולן,

ראשית אני מקווה שכולכן חשובת בטוב, השבוע האחרון מבחינתי היה מתיש, מעין מרוץ מטורף בו מצאתי עצמי מנסה להדביק פערים ולטפל באישי המקסים החולה. מצחיק לחשוב כי אנו נשים כאשר אנו חולות אנו עדין מנהלות את כלל תחומי חיינו, אך בני זוגנו שבימים כתיקונם הנם אנשי אשכולות פעילים, ברגע שחום גופם עולה, הם חשים חוסר אונים משווע...

אני מתחבטת כיצד להיוועץ בכן בסוגיה הבאה, אני חשה שוב כאורחת לרגע שהקשר עמכן מעט מתנתק, שכן איני מרבה לכתוב כבעבר ואני מקווה כי אוכל לזכות בת"פ מצדכן.

רבות מכן בפוסטים שונים מעלות נקודה אליה מתייחסת הספרות המקצועית- הפער העצום הקיים בנו מופרעות האכילה בין הפרסונה- המסיכה שאנו עוטות על עצמנו בחיינו הפיזיים, לבין מי שאנו חשות שאנחנו.

הרבה מאוד בנות מעלות כאן תחושה של חוסר תכלית, של חוסר ערך, אנו מתחבטות לעתים קרובות אודות דימויינו בעיני עצמנו ומגיעות למסקנה כי איננו טובות דיינו, כי משהו בנו לא נכון, לא בסדר. 

הספרות המקצועית בתחום הפרעות האכילה מתייחסת אל העניין כאחד מתסמיני ההפרעה, ההיבט המשתק של האנורקסיה בעיקר, אנו מאבדות לעתים קרובות את הספונטיות החברתית, אנו מסתגרותבתוך עצמנו, חשות שבינינו לבין מעגלינו החברתיים המיידיים מצויות חומות, שאיננו מובנות.

הספרות המחקרית העוסקת באינטרנט ובלוגים בעיקר מעלה כי הבלוג מאפשר לאנשים, מתבגרות, צעירות ובכלל לבטא היבטים באישיותן שהן אינן מחצינות ביום יום. ליצור לעצמן זהות מקוונת- זהות אינטרנטית אחרת מזו שלהן במציאות.

אני מבקשת להבין האם לדעתכן זה יהיה נכון מצידי לטעון כי ההשתייכות דווקא לטבעות הללו כאן העוסקות בה"א, הבלוגים שאתן כותבות ובהם מעלות את חוויותיכם משמשים מקום מפלט בו אתן יכולות להיות אתן?

להציג זהות שונה מזו שאתן מציגות בחיי היום היום?

האם אולי כאלה מבינינו שחשות שאינן "שוות", "טובות", "חברותיות", "כריזמטיות", בזכות התגובות שהן מקבלות לדבריהן מבנות אחרות חשות מוערכות יותר?

האם חלק מאיתנו באמצעות הכתיבה כאן באמצעות היחסים הנרקמים עם בנות אחרות מצליחות לחוש פחות בודדות, יותר מקובלות חברתית, האם כאן בטבעות מתפחת מעין חברת שווים אחרת מהעולם מחוץ לרשת, דווקא על רקע היותנו מופרעות אכילה?

נתקלתי בשתי בלוגריות המתמודדות עם ה"א הנתקלות בקשיים להתמיד במסגרת הצבאית בההן נמצאות. אני מודה כי רק שנים לאחר שסיימתי את השירות בעצם התמודדתי בעצמי עם ה"א, אזי איני מכירה את הקושי. עם זאת כשלתי לחלוטין כאשר יצאתי לשליחות התנדבותית בחו"ל בהיותי בשיא הפרעת האכילה שלי. הייתי רחוקה מביתי, ממשפחתי וכן היה לי קשה עד מאוד להסתיר את הפרעתי, כל הזמן היתי חרדה שמא יגלו את "היעדר הנורמאליות" שלי, ודי התעללתי בעצמי באמצעות כדורים משתנים- במדינה אליה נשלחתי ניתן להשיג כאלה ללא אישור רופא, ואני הגעתי למצב בו בגעתי במספר הזדמנויות לקליניקות פרטיות לאחר שנטלתי כמות עצומה מאלה וכמעט והסבתי לעצמי נזק כלייתי עצום. לא יכולתי להגיע אל הרופאים שעבדו עם הארגון מטעמו נשלחתי כי חששתי מהדיווח על מצבי, ושילמתי הון תועפות על טיפול רפואי.

שם באותה מדינה בדרום אמריקה חשתי בודדה בצורה איומה, על אף העובדה שאני שולטת בשפה, חשתי כישלון צורב, וככל שהתגעגתי יותר לחיי בארץ כך אתן יכולות להעלות בדעתכן כי הלכתי ושקעתי יותר אל הפרעתי. אגב, איני יודעת כיצד בדיוק הצלחתי להישלח לאותה מדינה שכן באותה עת כאשר עברתי את קורסי ההכשרה באמת שהייתי בתת משקל קטטוני.

מדוע אני שואלת, כי בהתבוננות לאחור על אף היותי אדם שאפתן, המציב לעצמו מטרות מאוד ברורות בחיים, אני יודעת כי האנורקסיה הפרטית שלי והתמודדותי עמה החמירה את תחושת בדידותי העמיקה את הקשיים האובייקטיביים שיש בעצם לכל אדם השוהה בארץ זרה, מחוץ לביתו.

ואני תוהה עד כמה ההתמודדות עם ה"א מקשה על צעירות שונות בחייהן האישיים במקרים בהם גם כך נדרשת תקופת הסתגלות לאנשים חדשים, ךנורמות אחרות. האם ההתמודדות היום יומית שלנו עם ה"א רק מעצימה את המכשולים האובייקטיביים בחיינו? אני יודעת כי במקרה שלי נכנעתי פעמים רבות לתחושת חוסר הערך האישית שלי, לתחושת הבדידות וכן לא מיציתי את חיי בעת התמודדותי עם האנורקסיה שלי- מעין 'שנת האפס הקממבודית'- רגע בו החיים קופאים והכל מתועל להסתרת המצב, להמשיך ולקיים את הזהות הזאת של גלית התפקודית שהכל אצלה בסדר....

האם גם אתן חשות כמוני, כי על רקע התמודדותנו עם ה"א איננו ממצות? כיום אני חשה צורך לפצות עצמי על הזמן שאותו איבדתי, חברותיי כבר עם תאריי מתקדמים, במשרות רמות, יצרו לעצמן קריירות ואני עדין מדשדשת כי בפועל השקעתי שבע שנים בהרס האישי שלי...

איני רוצה לדכא אף אחת, מתנצלת על המלנכוליה.

אשמח לקבל מכן משוב על הדברים ואת דעתכן על הדברים.

גלית