הגיע השבוע הזה,השבוע הנורא בחיי,חוץ מהעובדה של כל השבוע הייתי איתו.
יום ראשון
הבנתי כמה החיים שלי במסגרת בית הספר נגמרו.
אומנם אני עדיין תלמידה אבל לא בין כותלי בית הספרי,אני מתחילה ללמוד בבית.
ולמה? כי המצב לא טוב..ככה אפשר לפרש את זה.
המון בדיקות בעתיד,רופאים עניינים המון כאבים ומה יהיה?מוות?וויתור?
לא אני לא חושבת שאני מסוגלת לוותר לעצמי ולהשאיר אותו לבד.
הוא לא יסתדר בלעדי,כך לפחות הוא אומר.,אז כך שכנראה בגלל בית הספר גם את החברים אני די מאבדת.
אז זה דיכא אותי קצת-הרבה ...
ואז בא לו יום שני.
קודם טיפול לכאבים בתל אביב שגרם לי קצת לבלבול
והייתי לבד,והרגשתי נורא מוזר...הלכתי בתל אביב לבד,עם המון מחשבות
ואז פתאום רכב על ידי ועבר על פני דתי עצר את אופניו מולי,
התנפל עלי דחף אותי הרים את ידו לאגרוף והתחיל לצעוק ולאיים להרוג אותי
צעק משו לא ברור הוא רצה את הארנק שלי והסתכל עלי במבט מאיים
היה לו קול מפחיד,אמרתי לו משו שאני לא זוכרת מה הוא,
אמרתי משו בלי קול כזה וזה כאב לי,המילה הזו שניסתי להגיד,היא חנקה אותי.
הוא כנראה ראה מרחוק אנשים הסתובב עלה על אופניו,ונסע לו.
ראיתי אותו רוכב במהירות עוד עד הצומר ומישם הוא נעלם.
ואז התחלתי ללכת.. ורעדתי פחדתי מכל דבר שזז מולי פחדתי שהוא יבוא ויתנפל עלי שוב.
הלב שלי כבר איבד שליטה והדופק היה פשוט יותר מידי מהר.
נכנסתי לשרותים בעזריאלי ונסגרתי שם לאיזה שעה וחצי...פחדנית (כרגיל)
פחדתי לספר פחדתי שאני אשמה הרגשתי מטומטמת שנתתי לזה לקרות ושפחדתי שלא יכולתי ללכת שהשתתקתי.
ואז חזרתי אל מאמצ'. הוא למד,וחיכיתי לו שיחזור להלימודים,שעת לילה מאוחרת,
הוא שלח לי המון אסמסים של ללכת לישון וכאלה
ואני לא הייתי מסוגלת,האיש הזה לא יצא לי מהראש (ליתר דיוק גם עכשיו הוא לא יוצא)
חיכיתי לו.וכשחזר חיבקתי אותו חזק וביקשתי שישמור עלי.
ואז הגיע יום שלישי
היום שבוא איבדתי את החברה הכי טובה שהייתה לי.
אני לא רוצה לפרט מה קרה לה בשביל לשמור על הפרטיות שלה.
אבל בו נסכם את זה בכך שלאחר המקרה הזה,הרגשתי כל כך חסרת אונים
שאני לא מסוגלת לשמור איתה על קשר כרגע,אפילו שהיא אחד האנשים הכי קרובים שהיו לי
ואפילו שאני אוהבת אותה כל כך.אבל פשוט אין לי את היכולות להכיל גם אותה בחיי
כי גם ככה החיים שלי לא בדיוק מי ישמע.
והדבר היחיד הטוב שיש לי זה מאמצ'ו שלי שהוא האחד והיחיד שמצליח לסבול אותי
ושמצליח לעזור לי,אפילו שלא תמיד זה נראה לו ככה...
פה ושם קרו עוד דברים,בלגנים עם אבא שלי,טמטום מטומטם וכמה וויכוחים לא טובים שבאים והולכים.
גורמים לי קצת לערעור לפחד שאולי זה יגמר,אבל אז כשזה עובר,כשהכמה דקות האלה שנראות כמו נצח עוברות
הרגעים שבאים אחרי זה הם הכי מדהימים שיש
פתאום הרגשות עולים וצפים והאהבה רק מתחזקת.
ככה זה לא?
אז כן החיים שלי לא בדיוק מי ישמע ואני די הרבה חופרת על מה שהיה כשיש עתיד,
אבל אני חייבת לפרוק את זה בשביל לנסות להמשיך הלאה.
ועדיין האיש הזה לא יוצא לי מהראש,התמונה הזו לא יוצאת ואני לא יודעת
מה לעשות אני לא יודעת איך לפתור את העניין יש לי סיוטים ואפילו הפסיכולוגית לא יודעת איך לעזור לי
אני מרגישה בגלל זה כל כך נורא.
אבל טוב נו יעבור לא? ככה זה בחיים הכל עובר.
אולי פה ושם יהיו לי סיוטים וזה יחזור אולי זה לא יעזוב אולי אני לא יודעת מה
אבל יש לי בררה,אני לא חושבת.אין איך לפתור את זה אין מה לעשות..
וטוב די שוב חפרתי המון
ולסיכום,אני שוב יעלה את נושא החיים שלי..
חיי אינם בדיוק החיים מהאגדות,שבהם הכל נפתר והכל בא בצורה הטובה והנכונה.
אצלי משו אחד נפתר משו אחר בא להרוס.
אז שבת שלום.
שלכם
just Special
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just special ;)