דומני שאפשר לומר בהכללה, שהאנשים המגיעים לבית לווינשטיין לא באים למטרות נופש. גם לא בשביל האוכל המשובח או חיי החברה המלהיבים. בסופו של דבר, הפעילויות החשובות ביותר בחיי היום יום במקום, הפעילויות שלשמן הם התכנסו שם מלכתחילה הן הפעילויות השיקומיות – ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.

או כפי שהן מכונות בלשון המקום: ריפוי בעיסוק וריפוי בריסוק.

ריפוי בעיסוק, או "מסיבת גן"

הרושם הראשון המתקבל בכניסה לחדר הריפוי בעיסוק הוא ש- כאן יושבים אנשים עובדים.

בקצה, ליד החלון, באזור שאני מכנה "עזרת הנשים", יושבת חבורת נשים מבוגרות ועובדות במרץ: תופרות, רוקמות, צובעות, מציירות. בין לבין הן מדסקסות את הרכילויות הטריות ביותר מהמחלקה ומחליפות עצות וטיפים בנושאי בישול, עיצוב שיער וציפורניים. בסך הכול נראה שהן נהנות.

בשולחנות האחרים, לעומת זאת, יושב ה"גנון". איזה כיף לנו בגנון. חבורת אנשים בני 20 עד 80 יושבים ומשחקים במרץ: צובעים תמונות, בונים בקוביות, לשים פלסטלינה, מעבירים פינים צבעוניים מחור לחור. בין לבין אנו מדסקסים את הרכילויות הטריות ביותר מהמחלקה, ומחליפים עצות וטיפים בנושאי כדורים, יציאות וטיטולים. בסך הכול נראה שאנו נהנים.

או שלא:

לפתע, בגיל 24 אני מוצא את עצמי משחק בהשחלת חרוזים צבעוניים על עמוד, ולא מצליח! אני פשוט לא מסוגל לגרום לחרוז המנוול הזה להישאר לי בין האצבעות, שלא לדבר על להשחיל אותו. אני לוקח את החרוזים האלה כאתגר אישי; אני מזיע, מתאמץ, מתנשף, מתפתל ובסופו של דבר, לאחר מאבק עיקש – זה קורה! אני מצליח לשכנע את העַגולים הצבעוניים האלה לרדת במורד עמוד העץ הדק, אחד-אחד: כחול, אדום, צהוב. כחול, אדום, צהוב. הה-הה! הראיתי להם מה זה! הבסתי את המערכת! שיידעו החרוזים האלה לא להתעסק איתי פעם הבאה! אני מביט ביצירת המופת שלי בניצחון, קורא למרפאה בעיסוק ומראה לה בגאווה את פרי עמלי. היא מסתכלת ואז אומרת באדישות: "יופי. עכשיו תחזיר אותם אחד- אחד לקופסא".

"מה זה?!" אני צווח. להחזיר?? אז למה טרחתי כל כך הרבה זמן, קיבינימט?! למה?! למה השחלתי חרוז- חרוז כמו כלב במשך חצי שעה?! מה, את רוצה להגיד לי שאת לא מתכוונת לשים את המיצג האומנותי שלי בקופסת זכוכית, לתצוגה בלובי של בית החולים? שכולם ייראו ויתפעלו?! אין בך טיפת רחמים?!

היא מבחינה בדמעות התסכול בעיניי ומנסה לנחם אותי: "בוא, הִנֵה, בוא תעשה משהו אחר. קח את הקוביות האלה מהקופסא ותעשה מהם מגדל".

אני נועץ בה מבט יוקד חימה. מגדל, הא? אני ממלמל, מגדל? את יודעת טוב-טוב מה את יכולה לעשות עם המגדל שלך. אני מעיף את הקוביות יחד עם החרוזים מהשולחן בחמת זעם ומתגלגל החוצה, לכיוון אולם הפיזיותרפיה.

פיזיותרפיה, או "המתיחה הגדולה"

אולם הפיזיותרפיה, המשותף למחלקות  4 ו- 5, נראה מהצד ככוורת דבורים ענקית: רחש בלתי פוסק של פיזיותרפיסטיות מתרוצצות העמלות על פירוק, ריסוק, ניתוק וביתוק מערכת העצמות של המטופלים השרועים, זוחלים, מדדים, מועדים ברחבי האולם, כשכל שנותר להם לעשות הוא לגנוח ולשכנע את עצמם שבסופו של דבר כל זה נעשה לטובתם.

במובן מסוים, האולם הוא כמו כביש ישראלי טיפוסי בשעות השיא: רעש, צעקות, תנועה ארבע-סטרית בלתי פוסקת של כסאות גלגלים, הליכונים ופיזיותרפיסטים היסטריים, המאיימים לדרוס כל אחד שעומד בַמקום יותר משתי שניות, כשבתווך מתגלגלים כדורים, גלילים וסתם מטופלים שאיבדו את דרכם ונרמסו תחת ההמון. כאן אין רמזורים, אין תמרורים ואין זכות קדימה לנכים – כולם כאן נכים.

- "מה אתה מחנה את העגלה שלך כאן? אנשים לא יכולים לעבור!"

- "נו, אני רק עומד לדקה, אני צריך לעבור כאן למיטה! סע מסביב למקבילים!" 

- "שאמאש'ך תיסע מסביב למקבילים! אתה לא רואה שאתה עושה פה פקק?!"

אני פונה, כמדי יום בשעה 11:00, אל הטילט. מהו הטילט? ישאל הקורא. ובכן, המדובר במיטה טיפולית, הנראית כלקוחה היישר ממרתפי האינקוויזיציה. אל המיטה הצרה מוצמד הקורבן המזדמן (ע"ע – אני) ונקשר אליה ברצועות בד עבות. או-אז, בלחיצת כפתור פשוטה, מזדקפת לה המיטה אל על כְכַן שיגור (ומכאן גם כינוי החיבה למיטה - "טילט סקאד"), עד שהיא ניצבת ב- 90 מעלות אנכית לקרקע. עתה עומדת לרשותו של העקוּד חצי שעה לעמוד, לשוחח עם חבריו הקשורים בעבותות במיטות הטילט השכנות, ולהשקיף על שאר המטופלים, לראות אותם בסבלותם, נאנחים על המיטות, נאנקים על המזרונים, קורסים בין המקבילים, כשהוא יודע שעוד מעט קט הוא יצטרף אליהם, לעיצוב אנטומי מְחדַש על ידי הדקוראטור המומחה - הפיזיותרפיסט.

ואכן, שלושים הדקות שלי עוברות חולפות ביעף ואני מורד למַטה ברגשות מעורבים של הקלה על השחרור מעול מיטת הייסורים, יחד עם חשש מפני ההפתעות שצופן בחובו העתיד הקרוב מאוד.

הוא מקבל את פניי בחיוך ידידותי, מברך אותי בבוקר טוב בעודי עובר מכסא הגלגלים למיטת הטיפולים. אנו מתחילים בשחרור קל של השרירים, כשאחר כך הוא מבשר לי בעדינות שאנחנו (כלומר, אני) עומדים להתהפך על הבטן. אני מביט בו בחשד / חשש ושואל "אתה בטוח?". הוא מהנהן. אני מתהפך באיטיות על הבטן (זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע), והוא רוכן מעלי בתנוחת קמה סוטרא טיפוסית, שבמקרים מסוימים יכולה להיחשב כהטרדה מינית, אם לא למעלה מזה.

הוא מצמיד את רגליי למיטה, אוחז בכתפיי ומושך אותן כלפי מעלה. רעש חשוד של פיצוח עולה מכיוון הגב שלי. "כַאַב?" הוא שואל אותי.

"זה? כאב? מה פת-אווום!!", אני עונה בעודי מתפתל ונושך את המיטה. "תמשיך, תמשיך, זה עושה לי נעים!!". אז הוא ממשיך. כשהציפורניים שלי מתחילות לקרוע את הריפוד של המיטה הוא מתחיל להבין שאולי הוא קצת נסחף. תודה שנזכרת, באמת.

אנחנו חוזרים לשכב על הגב. מתיחות עכשיו. הרגליים מונפות באוויר בתשעים מעלות. מאה מעלות. מאה עשרים מעלות. מאה שישים. מאה שמונים. "חחחח...חחעעעע...".

"אמרת משהו?" הוא שואל בטון מתעניין. "אוויר...חחחעע... אין לי אווייררחחח...".

"אה, נו למה לא אמרת? אתה מדבר לא ברור", הוא מפטיר כאשר הוא מניח את רגליי חזרה על המיטה ואני ממלמל את ברכת הגומל. אכן, אין כמו מפגש אינטימי עם המפשעה שלך על מנת להוקיר מחדש את ערך החיים.

אני נשאר שרוע על הגב, מנסה לבדוק אם אני עדיין בחתיכה אחת. הוא נעלם וחוזר אחרי דקה עם גליל צבעוני ענק בידיו. "הבאתי לך מתנה" הוא אומר בחיוך. "קבל את הגליל הזה ממני, באהבה". הוא מפשק את רגליי ומחדיר את הגליל ביניהם. "תשכב עם זה קצת זמן. זה ימתח לך את השרירים האבדוקטורים". אה, בסדר. שיהיה.

וכך אני שוכב לי על המיטה כשטיל פטריוט כחול-אדום מזדקר לו מבין רגליי, מותח לי את השרירים האבדוקטורים. הנשים שעוברות לידי שורקות בהתלהבות כשהן רואות את השטרונגול האימתני המזדקר מבין חלציי. נו, למה לא? כמה רגעים של נחת לפני שהוא חוזר.

חזר. "אוקיי" הוא אומר "עכשיו, שסיימנו את החימום, בוא נתאמן קצת על הליכה". אין בעיה. הוא מביא את ההליכון, עוזר לי להתרומם. אני מתחיל ללכת לאט, צעד-צעד. לאט ובעקביות אני מגביר את הקצב. יותר ויותר. כן, זו ההזדמנות שלי! אני מנצל רגע אחד של חוסר תשומת לב מצידו, פורץ בריצה, זורק את ההליכון במסדרון, יורד במהירות במדרגות, יוצא החוצה ועולה מתנשף על האוטובוס הראשון שעובר.

רק אז אני מגלה שלא הספקתי לקחת איתי את הארנק.

כנראה שאני איאלץ להישאר בבית לווינשטיין עוד הרבה זמן...

קיבינימט.