זה זמן מה שאנו דנים בעניינים שונים, נעימים פחות ונעימים עוד פחות, הנוגעים לשהייה בבית לווינשטיין. אך ישנו נושא אחד שהוא באמת לא נעים כלל ועיקר, שהצלחתי להתחמק ממנו עד כה ואף התלבטתי רבות אם לדון בו בכלל... גם עכשיו אני מתלבט... נו, ניחא, לכל היותר אקבל כמה תגובות נאצה או איזה וירוס אכזרי בדואר האלקטרוני... שיהיה.

על כל פנים, למען הסר ספק -  קוראים בעלי בטן חלשה או שלפוחית רגישה, ייטב להם אם יחדלו מן הקריאה בשלב זה. הרי הוזהרתם.

אם כן, לעניין עצמו - כפי שכבר למדנו, אחד הנושאים השכיחים המעסיקים את תושבי מחלקה 4 בבית לווינשטיין, הוא העניינים שבין האדם לאסלתו. בכל נושא היציאות כבר דשנו מספיק, אך בכל הקשור לצד השני של המטבע, הווה אומר – שחרור הנוזלים, בזה עדיין לא נגענו.

האנשים המאכלסים את מחלקה 4 בעשרותיהם הם נפגעי עמוד שידרה. ככאלה, מסיבות הקשורות לחוליות הרוסות ועצבים פגועים, יכולת ריקון השלפוחית אצל חלקם היא פגועה, לעתים אף לא קיימת. לא קיימת? ממש כך. גם אם שתה אדם בקבוק שלם של מים מים בששון, לא יוכל לשחררם חזרה אל מעייני הישועה. גם אם יבקש יפה, גם אם יתחנן.

לכבודו, ולכבוד שאר מסורבי ההשתנה שאינם מצליחים להבקיע את חומת הברזל קיים פתרון מצוין:

הצנתורים

הפתגם העתיק אומר, שאם לא בא ההר אל מוחמד, יבוא מוחמד אל ההר. ובמונחים שלנו – אם השלפוחית לא באה לקראתנו, נבוא אנחנו לקראת השלפוחית, באופן הקרוי "קטטריזציה" או בעגה המקומית: "צִנתור".

המצרכים הדרושים: ערכת חיטוי סטרילית, פדי גאזה, שקית שתן והחשוב מכל - קטטר ניילון חד פעמי באורך 40 סנטימטר, שתפקידו לשחרר את הפקק ולאפשר לתנועה לזרום בכבישי הדרום. ולמקרה שאתם עוד תוהים - הקטטר מוחדר בדיוק, כן בדיוק, במַקום שבו אתם חושבים. וכן, העסק עובד גם אצל הנשים.

[בזה הרגע מתכווצים עשרות קוראי וקוראות "ישרא-בלוג" במקומותיהם, כוס הדיאט-קולה נשמטת מידיהם ונשלחת אינסטינקטיבית להגן על אזור החלציים. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם!].

בסוף הפרוצדורה הפולשנית-משהו מוּצַא האורח-לרגע מהמחילה, ומותיר אחריו אדם רגוע ושליו, ושקית מהבילה מלאה כל טוב הארץ.

בפעם הראשונה שהוצג בפנַי הצינור הזה באריזת הניילון פרצתי בצחוק מתגלגל והודעתי חגיגית ש"הדבר הזה לא נכנס אליי הביתה".

בתוך זמן קצר הדבר הזה נכנס אליי הביתה 4 פעמים ביום. למרות שבמבט ראשון נראַה שהוא עתיד להגיע לי עד השקדים, הסתבר שהוא נעצר בדיוק במקום הנכון. המקום הנכון הוא, כמובן, המקום בו הוא מסיים לפלס את דרכו במעלה המערכת ומאפשר לַצַהוב-הצהוב הזה לזרום דרכו היישר אל השקית הממתינה בכיליון עיניים.

אף שההליך כולו נשמע כמעשה הטומן בחובו איזו אי נעימות קלה או אפילו כאבים, הרי שאין כך הדבר. אומנם בפעמים הראשונות ישנה תחושת התפלצות קלה כשרואים את הנחש השקוף הזה מזדחל לו לתוך המאורה הצרה היקרה לנו כל כך, אך כאבים – אַין.

למעשה, הצנתור מעניק כמה רגעים קטנים של אושר: כל אחד מהקוראים ודאי זוכר איזו נסיעה אינסופית באוטובוס איטי להחריד, כשהלחץ באזור התחתון של האגן הולך וגובר, והמחשבה היחידה המכה בראש כתקליט שבור היא "שירותים עכשיו. שירותים עכשיו. שירותים עכשיו", מלווה בהליכה ספק ריצה מקופלת ברחוב, דרך הכניסה לבניין, העלייה במדרגות, הכניסה לבית, הכניסה לשירותים, הפשלת המכנסיים; או-אז נפרץ הסכר וקריאת "אַ-מֵעְחַייֶה!!!" אדירה מהדהדת ברחבי השכונה, בעוד מפלי הניאגרה נשפכים בקול תרועה מתוך הגוף הרוטט, החוגג את מלחמת השחרור עד הטיפה האחרונה; זהו, לכל הדעות, רגע מזוקק של אושר.

ובכן, תחושה עילאית זו נחגגת גם אצל המצונתרים, אך לא מעל אסלה פעורת פה, אלא במיטה, לתוך שקית שתן שקופה, המחוברת לידידנו הארוך, שנמצא אתם יודעים איפה, המריק את שאריות המים, המיץ, התה, הקפה ושאר מיני המשקאות שהם שפכו לתוך גופם במהלך השעות האחרונות. אנחות העונג וחיוכי הרוגע הם מנת חלקם גם של המשתינים בצינור, כשכל הדרוש להם להשלמת ההתרגעות זו הסיגריה שאחרי.

אך בל תטעו -  הצנתור אינו איזה הליך הנעשה כלאחר יד, כל אימת שיחפוץ בכך המשתין. לא ולא! כמו בכל דבר הקשור בכניסות ויציאות במחלקה, גם כאן יש משטר – משטר שתייה! הצנתורים נעשים בשעות קבועות ואבוי לאותו שתיין השותה יותר מ- 600 מ"ל בין צנתור אחד למשנהו! הקיבולת של שלפוחית ממוצעת, יודע כל מאושפז, הוא 400-500 מ"ל, ומי שחוטא בשתיית יתר עשוי לגרום להתפוצצות אוכלוסין באזור הרגיש ההוא, ומלבד ה"נו-נו-נו!" של האחות הוא גוזר למעשה כליה על הכִליה שלו. או כפי שאומר הפתגם הערבי – כל כִליה- ביג'י יומו.

(האגדה מספרת שהועלתה פעם ההצעה לחוק: "אם שותים – לא מצנתרים" - מי שנתפס עם שארית שתן מעל ל- 500 מ"ל 3 פעמים בשבוע אחד, תישלל ממנו זכות הצנתור למשך חמישה ימים; רעיון שנפסל עקב טענה של נציגי המצנתרים לאפליה בינם לבעלי הקטטר הקבוע...)

כותב שורות אלה בעצמו העמיד את הכליות שלו במבחן מספר פעמים: ערב אחד, למשל,

ערב שנכנס לפנתיאון הצנתורים של בית לווינשטיין, הוא עלה למחלקה כשכולו מקפץ ומרקד בכיסאו, ולאו דווקא בשל ההרקדה למטה. הסיבה לכך הייתה טמונה ב- 1200 (אלף ומאתיים!) המ"ל שהצטברו בשלפוחיתו וגעשו אל תוך השקית עת הוחדר הקטטר לנגד עיניה הנדהמות של האחות. לאחר שסחבה האחות את השקית המתפקעת, מספרים במסדרונות המחלקה, היא נאלצה לקחת 3 ימי חופש עקב כאבי גב.

השקיות המלאות תלויות דרך קבע ברחבי המחלקה על כל עגלה מזדמנת ובצידי כל סל כביסה רענן, כמעין מיצג אומנותי סוריאליסטי של איזה אומן פוסט-מודרני.

חבריי ואני היינו מתגלגלים ברחבי המסדרון ומנתחים את היצירות לעומק:

- "אוי, תראה את השקית של זה. הוא לא שותה מספיק. הצבע ממש כהה!"

- "כן, אי אפשר להשוות בכלל לשקית הזאת. זאת ממש לימונדה..."

- "טוב, מה אתה משווה? זה מצנתור וזאת מקטטר קבוע! אלה עם הקבוע שותים כמו      משוגעים"

- "מה פתאום מקטטר קבוע?"

- "תראה איך השקית מלאה! אי אפשר להשיג כמות כזו בצנתור..."

- "נכון, נכון... היי תראי שם! נראה לי זו השקית שלי מהצהריים! גם לי היה 350 מ"ל!"

- "וואלה? איזה קטע... "

- "אוי אוי אוי... תראה את הצבע בשקית הזאת, זה חום, כמעט אדום!"

- "מסכן... נו טוב, כנראה שבקרוב תתפנה פה מיטה..."

וכך הימים עוברים, מצנתור לצנתור, משקית לשקית, מתמלאים ומתרוקנים, שותים ומשתינים.

מוכרחים להמשיך לצנתר,

מוכרחים להמשיך לצנתר.

כי את ההשתנה הזאת אי אפשר להפסיק.

תשתו משהו?