המשקיף מן הצד בבית לווינשטיין ודאי יבחין שרבים מתושבי המקום נוטים לעתים לדכדוך קל, ולעתים אף לדיכאון של ממש. אומנם קשה לקבוע סיבה מדויקת לתופעה, אך ניחוש מלומד יצביע על כך שהסיבה ככל הנראה אינה טמונה במזג האוויר וכנראה שגם לא במיתון במשק. חידה.

על כל פנים, תהא הסיבה אשר תהיה – יש צורך לטפל בבעיה, ועל כן מעמיד בית לווינשטיין בפני החולים אנשי מקצוע מיומנים, שתפקידם לשפר את המורל הלאומי במחלקה.

הפסיכיאטרית – "הגידו כן לקוקייה"

הפסיכיאטרית מסתובבת במחלקה כמו סנטה קלאוס עם שק עמוס בהפתעות. היא מבקרת אצל החולים, מתעניינת בשלומם ומעניקה להם סוכריות קטנות וצבעוניות לשיפור מצב הרוח.

- "הו! הו! הו! האם אתה היית ילד טוב?"

- "כן, דוקטור סנטה, הייתי ממש בדיכאון ואפילו ניסיתי להתאבד!"

- " אם כך, מגיע לך כדור 25 מ"ג של אלטרול!"

- "תודה, דוקטור סנטה! עכשיו אני מרגיש נפלא!"

- "ומה איתך, חביבי, איך אתה התנהגת?"

- "האמת, דוקטור סנטה, שאני משתולל הרבה בזמן האחרון ולא מצליח להירדם..."

- "אם כך, ניתן לך כדור קטן וצהוב של ואליום. זה ירגיע אותך... הו! הו! הו!"

- "תודה, סנטה! אין כמוך בכל העולם!"

ואז היא רואה אותי. היא ניגשת אליי, מביטה בפניי הקודרות, ושואלת:

- "ואיך אתה מסתדר פה?"

- "איום ונורא... אני ממש עצוב" (אולי תתני לי איזה כדור בשביל זה?)

- "אם כך... ניתן לך משהו לשיפור מצב הר..."

- "אוקיי!" (יש! סוכריות!)

- "אתה שמעת על כדור בשם 'לוסטרל'?"

- "לא..." (אבל אני רוצה את זה!)

- "זה כדור חדש. חומר טוב. כמעט בלי תופעות לוואי"

- "אוקיי!" (Happy happy! Joy joy!)

- "ולגבי הלילה..." (יש עוד?! וואו!) "אני ארשום לך אלטרול..."

- "אוקיי!"

- "זה גם טוב למצברוח, וגם יעזור לך לישון יותר ט..."

- "אוקיי!"

- "עכשיו, אני לא רוצה שתחשוב שהעובדה שאתה לוקח כדורים נגד דיכאון אומרת שאתה    איזה 'קוקוריקו' או שיש לך בעיות נַפְש..."

- "אוקיי! אוקיי!" (רק תני לי כבר את הכדורים, קיבינימט!)

- "בסדר, חביב שלי, אז רק תרגיש טוב ו... הו! הו! הו!"

- "הו הו גם לך, ויהי האל עימַך!"

וכך מסתובבת הפסיכי-סנטה ברחבי המחלקה, מחפשת פנים דוויות ועיניים כבויות ומאירה אותם באור זורח של "לוסטרל" ו"אלטרולט", מותירה אותם מחייכים ורגועים. וכשהיא מסיימת את החלוקה היא מתעופפת על המזחלת עם האיילים אל החלון, ואז נזכרת, באיחור מה, שכל החלונות בבית החולים לא נפתחים למרווח של יותר מ- 20 ס"מ. אמצעי מניעה, אתם יודעים.

הפסיכולוגית – "פסיכו 4"

 גם הפסיכולוגית חיפשה מבטים נוגים ודמעות מתגלגלות, אלא שבמקום להציע כדורים היא הציעה אוזן קשבת ועצה טובה. היא באמת רצתה לעזור, אין ספק. אך נראה, שלפחות במקרה שלי, עם כל הרצון הטוב, יותר משהַפרה רצתה להניק - העגל פשוט העדיף פפסי:

הנה למשל, באחד הימים, ישבנו כמה חברים בארוחת הבוקר הקונטיננטאלית שלנו ודנו בענייני דיומא, כאשר לפתע, מזווית העין, ראיתי את ראשה של הפסיכולוגית מציץ לתוך חדר האוכל. מייד קברתי את פניי בצלחת, בודק לעומק את נפתולי הביצה הקשה והסלט שלפני, אולי היא לא תבחין בי.

מאוחר מדי. היא כבר קלטה אותי. היא מתקרבת אליי בחיוך.

"בוקר טוב, מה שלומך?"

אני דוחס לפי את שאריות הארוחה; "בסדר... אני פשוט קצת ממהר לריפוי בעיסוק".

"מזמן לא הייתה לנו פגישה" היא מיידעת אותי.

"צ'מעי, אני נורא עסוק. פיזיותרפיה, את יודעת..." אני לועס בעודי עושה את דרכי החוצה.

"באיזו שעה נוח לך להיפגש?" היא פותחת את היומן.

"יש לי טיפולים כל הבוקר, ממש אין לי זמן..." אני מתגלגל במהירות (מפתיעה!) לכיוון המעליות.

"כל הבוקר?" היא שואלת בחשד.

"כן. 10:15 ריפוי בעיסוק, 11:00 טילט, 11:30 פיזיותרפיה. אחר כך ארוחת צהריים" נו, מה תגידי על זה?

"ולפני הטיפולים, בבוקר?" היא מאגפת מימין.

"לפני הטיפולים אני באוכֵל" אני מכשיל את המזימה.

"אני יכולה לדבר עם הפיזיותרפיה, שישנו לך את השעה לאחר הצהריים" היא נוקטת בטקטיקה חדשה.

"באמת אין צורך. אולי ניפגש אנחנו אחר הצהריים?" אני שואל שאלה רטורית.

"לא, אני נמצאת פה רק עד 12:00" תשובה רטורית.

אי-אי-אי... כמה חבל.

"אז בואי נשאיר את זה פתוח לעכשיו, נקבע בפעם אחרת" אני אומר במחווה מיוחדת, שודאי אצטער עליה.

"אתה יודע מה? בוא נקבע משהו עכשיו, ואתה תנסה לשנות את הפיזיו..."

דינג-דונג! המעלית הגיעה. "אני ממש ממהר" אני מפטיר בעודי מזנק פנימה. "נדבר פעם אחרת". הדלת נסגרת. Saved by the bell.

לפני שקופצים עלי מחרפַי ומקטרגַי, חסידי הפסיכולוגיה, הרשו לי להסביר - אין לי שום דבר נגד פסיכולוגים. לא נגד המקצוע ולא נגד האנשים העוסקים בתחום. להיפך! כמה מחבריי הטובים ביותר הולכים לפסיכולוגים. חלקם לומדים פסיכולוגיה באוניברסיטה.

אני מודה שכן - כמו רבים במחלקה הייתי מדוכדך, וכן - התקשיתי להתמודד עם המצב שלי. חברים אחרים במחלקה מצאו נחמה בחיקה של הפסיכולוגית, אבל אני פשוט לא חשתי צורך לשפוך את ליבי אצלה. זכותי. אך משום מה היא סירבה להשלים עם העובדה הזו.

למען הסדר הטוב, אציין שדווקא כן נפגשתי איתה פעם אחת. היה זה בתחילת שהותי במקום. היא הציעה את שירותיה, ואף שלא חשתי צורך בהם, הסכמתי להיפגש עימה לשעה קלה.

זו הייתה אחת השעות היותר ארוכות בחיי. היא התאפיינה בעיקר בשתיקות. כשלא היו שתיקות – היו תסכולים. כמעט כל משפט פשוט שאמרתי נותח על ידה לסדרה של תחושות ורצונות תת-מודעים, עמוסים בסמלים תת-הכרתיים ורגשות תת-קרקעיים:

(...)

אני: מה שאני אוהב במיטה שלי, זו העובדה שזו המיטה האחרונה בחדר, ליד החלון; אני יכול לעלות למיטה, לסגור את הוילון ולנוח בשקט.

פסיכולוגית: אני מבינה, בעצם אתה סוגר את עצמך במעין קונכייה. אתה יוצר לעצמך מין עולם פרטי, מוגן משלך. כאן אי אפשר לגעת בך.

אני: לא. אני פשוט לא רוצה שיסתכלו עליי כשאני ישן.

פסיכו': אז אתה אומר שכשמסתכלים עליך – אתה בעצם חשוף, פגיע. כאילו חודרים לבית הקטן הזה שבנית: הוילון שלך, המיטה שלך, הארונית שלך...

אני: לא... אני פשוט רוצה קצת פרטיות, זה מאוד פשוט.

פסיכו': אז בעצם אתה חרד לפרטיות שלך, שלא יפלשו ל"אני" הפרטי שלך, לרֶחֶם החמים הזה, שלא יפשיטו מעליך את השכבות של...

אני: תראי, גברת, Sometimes a cigar is just a cigar! מה כל כך קשה פה להבין? בשביל מה יש וילונות בחדר אם לא בשביל לסגור אותם?!

פסיכו': אתה רואה? ברגע שפתחנו לך את הוילון, אתה מרגיש מותקף, כאילו הכריזו מלחמה על השטח שלך, על המבצר מוקף החומה ש...

כאמור, אני יצאתי מהפגישה מתוסכל. היא יצאה מהפגישה בתחושה שאני חרד לפרטיות שלי ושכדאי שנמשיך לדבר על זה בפגישה הבאה. בטח.

וכך המשכנו את חיינו במשחקי חתול ועכבר. היא המשיכה בחיפושיה אחר מתוסכלים פוטנציאליים, ואני עשיתי פרצופים מחייכים ומאושרים בכל פעם שהיא עברה לידי.

בשלב מסוים חשתי שהעסק מתחיל קצת לצאת משליטה. על כן, כשפגשתי אותה במסדרון אחרי ארוחת הצהריים אמרתי לה שאני רוצה לשבת ולדבר איתה. עיניה כמובן אורו, ובחרנו לנו את אחד המשרדים הקרובים. ידעתי שזה לא יהיה קל, אך הדבר היה חייב להיעשות.

התיישבנו. אני פתחתי:

"תראי, אני לא רוצה לפגוע, אבל אני מרגיש שבשלב הזה אני לא צריך טיפול פסיכולוגי. יש לי משפחה חמה ותומכת, אין לי סודות מפניהם, והשיחות עם בני המשפחה בהחלט מספיקות לי כרגע". קצר ופשוט. זה צריך לעשות את העבודה.

"זה שאתה לא מרגיש שאתה צריך פסיכולוג, לא אומר שאתה לא  באמת צריך". א-הה! התְקלה! לזה לא ציפיתי!

"יכול להיות..." עניתי בזהירות, "אבל כרגע, כאמור, אני מסתדר מצוין"

"תראה" היא ענתה "הפסיכולוגיה היא לא רק לשם טיפול בבעיות קיימות. היא גם טיפול מונע". דחקה אותי לפינה, השובבה.

ניסיתי טקטיקה אחרת. "העניין הוא שזה מאוד מלחיץ אותי כשקובעים פגישה לעוד שבוע מראש לפסיכולוגית. אני נהיה מאוד לחוץ מזה במשך השבוע" (אין לי מושג מה ניסיתי להגיד כאן, בחיי. היי! הייתי נואש!).

"אם כך, אז בוא נקבע לעוד שבועיים" אמרה ביובש ופתחה את היומן.

נזכרתי באותם סיפורים איומים ב"כלבוטק", כשזוגות שוכנעו תחת מסע לחצים כבד ורועש לרכוש דירות נופש באירופה שהם בכלל לא רצו.

כבר לא נשאר לי מה לומר מלבד המשפט השחוק והבלתי ייאמן: "תביני, זו לא את. זה אני. אין לי שום דבר נגדך. אני פשוט מרגיש שאני לא מעוניין להיפגש כרגע" (אני אמרתי את זה?!) ומייד הרגעתי "אם אני ארגיש צורך, אז אני אפנה אלייך, בסדר?". נשמע לי כמו עסקה הוגנת.

"לא." היא קבעה, "בוא נחליט שאני אפנה אליך כל כמה זמן, ואשאל אותך איך אתה מסתדר".

נו, מה יכולתי להגיד? זו פשרה הוגנת. הסכמתי. ומאז ועד השחרור שלי מבית החולים, כל כמה ימים היא ניגשה אליי ושאלה אותי אם אני רוצה להיפגש, ואני תמיד הייתי בדרך לפיזיותרפיה / ריפוי בעיסוק / אוכל / צנתור, אבל אני בסדר, תודה ששאלתְ.

זה לא היה קל. זה לא היה נעים. סך הכול, זהו תפקידה לוודא שאנשים לא נמצאים בדיכאון, וזהו תפקידי לוודא שהיא לא נמצאת במסדרון.

ברכת "נפש בריאה בגוף בריא" לכולם!