השהייה בבית לוינשטיין מעלה במוחו של המאושפז מספר שאלות קיומיות. הוא ישן, הוא אוכל, הוא עושה טיפולים, הוא מחליף טיטולים, הוא לוקח כדורים, הוא עושה צנתורים, הוא חי ונושם את המחלקה ברמ"ח (או רמ"ז או רמ"ו) איבריו; ואז הוא מביט סביבו ובראשו עולות תהיות ללא מענה:

מי הארכיטקט הגאון שתכנן את הרחבה בחצר?

עובדה מספר אחת היא, שרוב תושבי בית לוינשטיין מניידים עצמם באמצעות כסא גלגלים.

עובדה מספר שתיים היא שגלגל הניצב במקום אחד, תמיד יתגלגל לכיוון נקודה נמוכה יותר.

מצירוף שתי עובדות אלה יש להסיק, שככל הנראה הארכיטקט, שאחראי לעיצוב הרחבה בחצר בית החולים, שתה כמה כוסיות של וודקה בעת שעמל על השרטוטים, אחרת לא ניתן להסביר את העובדה המדהימה שהרחבה המדוברת נבנתה, שימו לב, ב-שי-פוע! ממש כך.

על כן, בשל אותו כשל מערכתי בתקשורת בין תאיו של הארכיטקט מְוִילְנַה, הנכה התשוש מעמל יומו, אשר בסך הכל מעוניין לפוש קמעה בין המדשאות והספסלים בשעת בין ערביים, מוצא עצמו מגיר עשרות ליטרים של זיעה במעלה הקסטל של בית לוינשטיין בדרכו לכניסה לבניין, או גרוע מזה - מוצא עצמו לפתע מתדרדר מטה ללא שליטה, חולף במהירות אל מול פני חבריו המשתאים בזעקות אימה, כשבליבו תפילה, שלפחות השער בקצה התחתון סגור, מה שימנע ממנו פריצה פתאומית לכביש, וחזרה לנקודת ההתחלה בתהליך השיקום, אם לא גרוע מזה. יגאל שילון כבר היה עושה מזה מטעמים.

למה החלונות בבית החולים נפתחים למרווח של 20 ס"מ בלבד?

ידוע לכל מי ששהה או שוהה בבית לוינשטיין, שאוויר צח הוא מן המצרכים המבוקשים יותר בבית החולים. מי שמעוניין להשיג אותו יכול או לרדת מטה (שהיא אופציה לקמיקאזים בלבד, כפי שהוברר כבר בפסקה הקודמת), או לחילופין למצוא חלון זמין בו יוכל להסניף אוויר צח לריאותיו מלוא החופן.

אך אויה אויה! שוד ושבר! במהרה נוכח ידינו הנחנק שאין חלון אחד בבית החולים הנפתח למרווח של יותר מ- 20 סנטימטרים, מה שמאלץ את ידידנו הנחנק להטות ראשו ולשרבב לשונו מבעד לפתח הצר על מנת להביא אל קרביו את ניחוחות פרדסיה של רעננה.

הסיבה הרשמית לעניין, נודע לי ממקור מוסמך, היא למנוע ממיואשים פוטנציאליים, אשר מתקשים להסתגל למצבם החדש לאבד עצמם לדעת על ידי צליחה חופשית לתוך פיסת האספלט הראשונה שתיקרה בדרכם.

לכאורה – טיעון לגיטימי. אך מחשבה מעמיקה יותר מעלה את התהייה המתבקשת: אם אותו אדם הצליח להביא את עצמו לקום מכיסאו, לפתוח את החלון ולטפס עליו – הרי שמצבו אינו בכי רע ותהליך השיקום עשה בו פלאים, כך שאין לו צורך בקפיצה  ממילא.

יש רק לקוות, שמסקנה זו תכה בו לפני שהוא משחרר את גופו לאוויר העולם לקראת מפגש אינטימי עם חניון האמבולנסים למטה.

ועל כל פנים, במצב הקיים, עדיף לו לאותו מיואש, אם באמת חשקה נפשו להיאסף אל אבותיו, דווקא לסגור את כל החלונות, או-אז ימות הוא חיש קל מחֶנק, וכל הצדדים יבואו על סיפוקם.

מי אחראי לקונספירצית המעליות?

קונספירציה? לא פחות ולא יותר:

בבית לוינשטיין יש חמש מעליות: שלוש ישנות ושתיים חדשות (שקופות!). כולן מתוכנתות במקור להביא את הנוסע למחוז חפצו. בכולן מודיעה קריינית בקול עדין אך סמכותי על הקומה בה נחתנו. וכולן זוממות להוציא את הנוסעים בהן מדעתם בדרכים שונות ומשונות:

בכל תקופת שהותי במקום לא זכורה לי פעם אחת בה כל חמש המעליות היו תקינות ופעילות בעת ובעונה אחת. תמיד הייתה לפחות מעלית אחת מקולקלת (או בתיקון, או בבדיקה שגרתית, או בניקוי יבש או ביום עיון בירושלים).

לכאורה, תוכלו לנחור בבוז ולומר: "נו, אז מה? בכל מקום יש תמיד מעלית אחת מקולקלת". אז כאן המקום להזכיר שתושבי בית לוינשטיין אינם יכולים לרטון בשקט, למשוך כתפיים ולומר: "נו טוב, נעלה כבר במדרגות וזהו...". הם היו מאוד רוצים לעלות כבר במדרגות וזהו. אם הם יכלו לעלות כבר במדרגות וזהו הם לא היו בבית לוינשטיין מלכתחילה!

בוקר בהיר אחד יוצא אני ממחלקתי על מנת להגיע לקומת הטיפולים, לוחץ על הכפתור, והנה אורות עיני! המעלית השמאלית פותחת מייד דלתותיה לרווחה כאומרת: "רק לך חיכיתי, אהובי! אקח אותך לכל מקום שתרצה!". כולי התרגשות על המזל שנפל בחלקי אני מגלגל עצמי לתוך המעלית ולוחץ על הכפתור המבוקש. הדלתות נסגרות באיוושה, ו... גורנישט. אין ניע ואין זיע. מקץ שניות ארוכות נפתחות שוב הדלתות ולנגד עיניי נגלית שוב המחלקה שלי ועוד מספר חברים לצים היושבים ומגחכים. עוד אחד נפל בפח.

הדלתות נסגרות שוב, ממתינות לפותה הבא, בעוד עבדכם הנעלב יושב וממתין למעלית אחרת שתאסוף אותו אל חיקה.

עשר דקות אחר כך, לאחר המתנה מורטת עצבים, בשעה טובה אני מגיע למחוז חפצי בקומת הטיפולים, שם אני עובר סדרת מתיחות, גניחות, אנחות וצרחות, שלאחריה הנני מוכן ומזומן לשוב למחלקה לארוחת הצהריים.

אבל אינני לבד; מסתבר שהשעה שבין שתיים עשרה לאחת בצהריים היא השעה בה כווולם מסיימים את הטיפולים שלהם, וכעת לנגד עיניי מתגלה נחיל הומה של כסאות גלגלים שצובא על המעליות, לוחץ על כל הכפתורים, רוטן ומקלל.

חמש מעליות לא מספיקות בשביל לשרת את ההמון הזועם. או אולי כן, אבל הכול תיאורטי ממילא, שכן רק ארבע מהן פעילות כרגע, מתוכן שתיים חורקות ומאיימות בהתפטרות. הן חולפות על פני הממתינים באדישות מכוונת. קונספירציה אמרנו?

עיני כולם נעוצות במספרי הקומות המתחלפים על פני הצג כאילו הם בספירה לאחור בליל הסילבסטר. לפעמים עוצרת אחת המעליות בקול דינג-דונג עליז. הקהל מתגלגל כגוש אחד בכיוון הקול. הדלתות נפתחות ומציגות בפני העולם תא דחוס בנוסעים שעלו בקומת הקרקע. למרות הצפיפות הם מחייכים חיוך של ניצחון ואומרים בשמחה לאיד: "מלא. נסו מעלית אחרת", ולוחצים על הכפתור "סגור דלת". אווירה של לינץ' קרֵב מתפשטת ברחבי הקומה.

בעוד השיניים חורקות, האולקוס מתפוצץ, לחץ הדם עולה והשיער מלבין אני חושב: גזלן. אני יכול להיות גזלן! אני אפתח ליד המעליות דוכן קטן המוכר סנדביצ'ים ומשקאות במחירים מופקעים. כן! וגם חטיפים וממתקים! במבה בעשרה שקלים, אגוזי בעשרים!

ובזוקה. אני אמכור מסטיק בזוקה. בפנים, בעתידות יהיה כתוב: "בגיל 81 תגיע למחלקה".

הסדרת היציאות – איזו מין יציאה זאת?

ידוע לי שכבר דשתי והתפלשתי רבות בנושא ריחני זה, אך סלחו לי, איני יכול להתאפק. ברור לי למה הם עושים את זה. אבל ה- איך... זה מה שאינני מצליח להבין. אני אסביר-

הבה נאמר, לשם המטפורה שבעניין, שתהליך ההסדרה הוא מבצע צבאי:

עם לילה מתכנסים בַגוף הלוחמים הנועזים העשויים ללא חת, הם הכדורים המשלשלים – לפעמים פלוגת "לקסיקל", לעתים קומנדו "לקסעדין" או סיירת "אבילק" (קטלנית במיוחד. לא לוקחת שבויים). הם פועלים בשקט, בחסות החשיכה, כשהגוף ישן. הם הכוח המאסף.

עם שחר נכנס לפעולה הכוח המשחרר - הנר (יחידת "סופר קונטלקס" המהוללת). זמן קצר לאחר החדרתו, מובא הגוף אל נקודת המילוט, שם מושלכות גופות האויבים מחוץ למים הטריטוריאליים, ובכך מתאפשר לגוף לחזור לכוננות ספיגה ל-24 השעות הקרובות.

עד כאן הכול טוב ויפה. עכשיו, מה אינני מבין? - אם נשתמש באותו עולם דימויים, נאמר שישנם מקרים בהם הכוח המאסף – אולי בשל עודף מוטיבציה, אולי בשל כשל בתקשורת - מחליט להמשיך לפעול בשטח גם במשך היום, לאחר סיום המשימה, ואפילו לוקח על עצמו את האחריות להשלכת הגופות - ועוד בתוך המחנה עצמו! התוהו ובוהו חוגג, ירי כוחותינו על כוחותינו, קריסת מערכות. רבותיי! מדובר בכשל מבצעי חמור!

המידע הזה מגיע לפיקוד העליון (הרופאים, לצורך העניין). מהי הפקודה המתבקשת מהגנרלים? שבפעולה בלילה הבא ישלחו כוח מצומצם יותר, פחות הרסני. צבא קטן וחכם. זבנג וגמרנו. נכון?

לא נכון! הגנרלים שולחים צוותים מתוגברים! עוד פלוגה, עוד מחלקה! לפעמים הם גם מורים על פעולה משולבת של כל הגייסות! כעת הגופות נערמות ומפונות, נערמות ומפונות – לפעמים מספר פעמים ביום, הגוף קורא חמס, והגנרלים בחמ"ל מזרימים כוחות מילואים.

למה?! למה?! אני קורא. למען השם, הניחו לגוף הדואב! הסיגו את הכוחות המשלשלים מהשטח! ושבו בנים לגבולם, ויפה "לקסיקל" אחד קודם.

                                                            ***

ארבע קושיות אלה ועוד רבות אחרות שבו וטרדו את מנוחתי, אך שאלה אחת לא פוסקת מלהדהד בראשו של כל אחד ואחת מהמאושפזים בבית לוינשטיין:

למה-למה-למה-למה למה לעזאזל אני נמצא כאן?