אז עברו... כמה? שבע שנים? בערך. שבע שנים שמנות או רזות מאז זנחתי את הבלוג לאנחות והלכתי לרעות בשדות של בלוגים אחרים, בלוג פה ובלוג שם בפלטפורמה זו ואחרת, פרגמנטים של שטויות ופליטות מקלדת ברחבי הרשת. בינתיים הספקתי גם לגמור תואר ראשון באוניברסיטה (בהצטיינות!), לעבור לתל אביב, להחליף מטפל מלוכסן במטפל נפאלי , לטוס לחו"ל פעמיים, לעבוד באתר בלוגים גדול ובכלל להיות דבוק יותר מדי זמן למסך המחשב במקום, נגיד, לחפש לעצמי חיים. אבל אמר מי שאמר שהחיים זה כאן, אז אולי חייתי אחרי הכול ולא שמתי לב.

והיה נחמד בסך הכול, בשנים האלה. הגוף שמר על יציבות והצלחתי להתהלך על פני האדמה רוב הזמן ללא עזרת כסא גלגלים, גם אם בצליעה לא חיננית ובגב קצת כפוף ממשא החיים והגידולים והעקמת.

ואז התחיל להיות פחות נחמד. פתאום הספסטיות חזרה לתקוף, בהתחלה קצת ואחר כך הרבה; פתאום נהיה יותר קשה ללכת ולעמוד. בהדרגה, לאורך החודשים האחרונים, התחלתי להרגיש דה ז'ה וו לימים הלא-סימפטיים האלה לפני עשר שנים. ופתאום התחלתי לקיים מפגשים אינטימיים עם הבלטות בדירה או המרצפות ברחוב, פשוט כי הגוף סירב לשתף פעולה והתעקש להזכיר לי את חוקי הגרביטציה המחורבנים; שהגידולים פורעי החוק, נוער הגבעות של החוליות המותניות, מצפצפים על מדיניות ההקפאה, סוגרים מרפסות על חוט השדרה, מרחיבים את היישוב, עושים בלגאנים.

אז עושים MRI והולכים לרופא, איש נחמד באמת, והוא אומר לי שמספיק, כבר שנה אנחנו דוחים את העסק הזה, מקווים שהוא יתייצב, אבל כל כמה חודשים יש עוד נפילה בגרף וכבר באמת קשה ללכת. הגידולים לוחצים, מפליצים על החוק הבינלאומי, פולשים לטריטוריה לא להם, כובשים מחורבנים. אז מחליטים ללכת שוב על הסכין, אדום מתוק, מוציאים את המתנחלים המאדרפאקרז האלה, מראים להם מי הבוס, מי פה בעל הבית.

וזהו. עוד חודש מינוס כמה ימים אני אכנס לחדר הניתוח ונעיף את החוליגנים האלה לקיבנימט. אני אמנם עלול לצאת קצת יותר משותק ממה שאני עכשיו, אבל צד שני יש סיכוי לא רע לצאת מחוזק יותר, לעמוד שוב על הרגליים ולחזור לימים הנחמדים ההם.

ואם כבר יש את הבלוג הזה, למה לא להקים אותו לתחייה, לדווח מהשטח בזמן אמת ולא רק בדיעבד. בטח יש בזה משהו תרפויטי, לרפד את הקקי בצמר גפן מבושם של מגיבים אמפתיים. אני אמנם בספק אם רוב מי שמנוי על הבלוג הזה עוד מחזיק בכתובת המייל שבה נרשם כאן. בכל זאת, עברו שבע שנים. יש ג'ימייל, יש RSS, יש תיבות משודרגות, החיים מתקדמים. אבל אתם מוזמנים להעביר את הבשורה - ווקמן חי ונושם, לפחות לחודש הקרוב. אחר כך אלוהים גדול.