ארבעה שבועות לתוך השיקום בבית החולים שמתחרז עם צ'יבה בתל הגומר. האשפוז, שהחל בשאננות שאוכל לצאת ממנו הולך על הידיים עם רגל אחת קשורה מאחור, שינה כיוון לפני שבועיים מהפרוגרסיה לכיוון הרגרסיה. משהו בעסק התפקשש וכעת אני נתון להתקפי ספסטיות וחולשה ברגליים חמורים יותר מאלה שהיו לפני הניתוח. רגל שמאל בקושי מתפקדת, רגל ימין מדעדעת בעקבותיה,אני בקושי מתרומם כדי לעבור, יש לי חוסר תחושה חלקי בבטן ובגב החל מקו החזה, קושי לשמור על יציבות בישיבה בלי ליפול קדימה ואחורה והסיבה עדיין לא אותרה. מצד שני, הצליחו לאתר אצלי הידרוניפוזיס בשתי כליות (העונש: קטטר ואולטראסאונד חוזר), גוש חשוד ביותרת כליה (CT), שני פצעונים חשודים (ביופסיה) וציפורן חודרנית (חוקן). רק ה-MRI המיוחל, שאולי ישפוך אור על המצב המידרדר ברגליים, מתעכב לפרק זמן לא ידוע, אבל לא צריך תואר רביעי כדי להצביע על החשודים המיידיים: נוער הגבעות של עמוד השדרה שמבצעים פעולות תג מחיר במחאה על פינוי חבריהם מהחבל הלומברי לפני כשבעה שבועות. אך עד שלא תסתיים החקירה לא ניתן יהיה להגיש כתב אישום, מה גם שהמחשבה על פינוי מאחזים נוספים - על האשפוז וההתאוששות והתוצאות הפוטנציאליות הכרוכים בו - מותירים אותי במצב די מרוט ומתוסכל.

אם אני מתנחם במשהו, זה שאני נמצא במקום טוב להידרדר בו, מקום שיש בו רופאים מומחים ושירותים רפואיים במרחק נסיעה קצרה במיטה במקום להיטרטר בין בתי חולים לבית לקופת חולים וטופסי 17 וחוסר ודאות גדול עוד יותר. הרופאים כאן נעימים ומסבירי פנים, האחיות נעימות וחברותיות, הטיפולים מושקעים ורציניים ובמסדרונות המחלקה, להבדיל מהמקום ההוא ברעננה, אין ריח תמידי של חרא.

ואם בחרא עסקינן, אי אפשר שלא לתת את הדעת גם על מערכת העיכול שלי, שמאז הניתוח העלתה הילוך בקצב המטבוליזם ובמנגנון הפרסטלטיקה שלה. אני מבקר בשירותים, פורק את אשר על ליבי, חש הקלה וזמן לא ארוך אחר כך כבר מתבשלת על אש גבוהה הפריקה הבאה. כמו חבורת יזמים בעמק הסיליקון, שעובדים על סטארט-אפ חדש, יוצאים לאקזיט מהיר ומייד מתיישבים לעבוד על סטארט-אפ נוסף, גדול ומהפכני יותר מקודמו. ומילא התכיפות - היא ממילא הייתה קצת פעלתנית גם באזרחות - אבל הדחיפות! ממש כמו ילדים קטנים וחסרי סבלנות - עכשיו! עכשיו רוצים! איפה הסבלנות, הבגרות, ההבנה שלא הכול אפשר לקבל מייד, בטח לא בזמן נסיעה הביתה, כשרק תחנות דלק מפוקפקות על בתי השימוש חסרי המושבים שלבם, עומדות לרשותי כנקודות מפלט; או באמצע מתיחה בטיפול פיזיוטרפי כשהישבן שלי במרחק נפיחה מהפיזיוטרפיסטית החביבה ותכולת העיניים שמבקשת ממני לכווץ ולשחרר, יותר חזק, עוד פעם, יותר חזק, כשלכווץ זה אחלה אבל לשחרר, הו לשחרר, את לא באמת רוצה שאני אשחרר, והרי יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור יחד, יחסינו רק בשלב ההיכרות, איך אשא את פניי אלייך אם אשחרר, אז אני עובד על נשיפות, גורם לה לחשוב שהפנים שלי מכווצות רק מהמאמץ להרים את האגן מהמיטה ובראש מנסה להשקיט את המהומה הפנימית. אז ניסינו תרופות עדינות, כל מיני תכשירים משחררים, שאמורים לעודד את המעיים לשלם הכול במזומן על השולחן, אבל לא, הם מעדיפים בתשלומים, בעסקאות קרדיט עם ריבית נופחת; עדיף מבחינתם לדהור בעזרת המטפל על כיסא הגלגלים בפנים חתומות ומרוכזות, שלא להזיז אף שריר, לשירותים שבחדר, להעמיד בממחן סוגרים עייפים, להיטלטל בזרועותיו של הנפאלי על רגליי החלשות, לברך שוב על אירוע של כמעט-ופגע, ולעזאזל עם איכות החיים וניקיון התחתונים.

מלבד עניינים אלה, יש גם חיי חברה במחלקה, אנקדוטות משעשעות ראויות לציון ואנשים מעניינים בעלי סיפורים רפואיים מטלטלי סיפים, אך לעת עתה נסתפק בדיווח זה מהחזית. עדכונים בהמשך.

נ .ב.