הזכרון האחרון שלי כאדם חופשי הוא מחדר הניתוח. שכבתי על המיטה והתלוצצתי עם המרדים. תכננתי לספר לו איזו בדיחה שתיקטע באמצע ותשאיר אותו במתח, מה אמרו שני החמוסים בבר לקיפוד. אבל אני נקטעתי קודם והתפוגגתי לעולם אחר. השלב הבא היה כשהתעוררתי בחדר טיפול נמרץ, בראש התנגנה לי בלופים נעימת הפתיחה של תוכנית הטלוויזיה משנות השמונים "זנב לחדשות" ("ישר לעניין / הצוות מוכן / רמו, פיפס ומשי כאן"), שנקטעה רק לטובת היחנקות על צינור ההנשמה שתקוע לי בגרון, מכשירים מצפצפים סביבי וחבורה של אחיות מפמפמות לתוכי חמצן ושואבות נוזלים דרך צינור כלשהו.
זה, כמובן, דבר שלא ציפיתי לו שהרי הובטח שאהיה מטושטש כראוי. הוסיפו לזה את העובדה שלא הרגשתי את הגוף שלי מתחת לצוואר, ואת כאבי הראש שאיימו לפוצץ לי את המוח ותבינו שהמצב היה בפשטות חרא בלבן.
למעשה, ככל שהלילה נמשך והבוקר האיר, עדיין עם צינור הנשמה בגרון, ניתן לתאר את המצב כך: לקחו פיילה ענקית, שפכו לתוכה ליטרים של חרא, אחר כך לקחו עוד כמה דליים משובחים של לבן פג תוקף, ערבבו אותו חזק חזק, ואז השליכו את העיסה עליי בקבובות מפוארות על הגוף, בתוך הפה, בתוך כל נקב אפשרי, וגם מסביב, שיהיה ליתר ביטחון.
אם כן, הצינור עדיין היה תקוע לי בגרון וחנק אותי לסירוגין. סביבי ריחפה אחות שהאיצה בי לא לישון אלא לנשום, בני משפחה שדיברו אליי בלי שיכולתי להשיב, ורופא מנתח שדיבר אליי בקול איטי וחזק כמו לילד קטן. מה שרציתי בעיקר לענות לו הוא "דוקטור מה עשית לי?". כמה שעות אחר כך נשלף הצינור מתוכי לקול צהלות האחיות. אני לא יכולתי לצהול, גם כי רציתי למות וגם כי לא היה לי קול. אחר כך נשלפה גם הזונדה והייתי כולי גוף משותק מהצוואר, משוחרר מצינורות, מוכן ומזומן לשקוע במרירות, ייאוש, שנאה כללית לעולם ורצון למות - אם אפשר כאן ועכשיו.