לאורך השנים, החיים מפנקים כל אדם בצורה אחרת. יש הזוכים להתפנק במכוניות יוקרה, בלונדיניות חטובות ומסז'ים מפנקים במלונות בחו"ל, ויש את אלה המתפנקים בחוקנים, עירויים תוך-ורידיים ובדיקות פולשניות.

כותב שורות אלו, אם טרם ניחשתם, אינו נמנה על הקבוצה הראשונה.

עיון אקראי באחד הכרכים של התיק הרפואי שלי מהשנים האחרונות מראה שמספר ומגוון הבדיקות שעברתי על גופי הוא, ככל הנראה, אחת הסיבות העיקריות לגירעון של משרד הבריאות.

מלבד בדיקות דם ושתן "רגילות" זכיתי להתנסות בבדיקות שונות ומשונות, לא נעימות עד טראומטיות, שהעמידו במבחן כל חור, נקב, וריד ועורק בגופי הצנום.

כשירות לציבור מטעם "סיט דאון קומדי", מוגש לכם צמד פוסטים (אולי שלושה, מי יודע?) בו לוקטה אליטה נבחרת, הקרם דה לה קרם  של הרפואה המודרנית שנוסתה עליי, למען תדעו לקראת מה אתם הולכים (או היכן אתם מסתתרים) אם וכאשר תזומנו למרפאות / מרתפי הרופאים על מנת להפקיר את גופכם לחסדי המכונות, המכשירים, המחטים, האלקטרודות והצינורות הממתינים לכם שם.

אולטרא סאונד

בחיי הספקתי לעבור מספר בדיקות אולטרא סאונד. הבדיקה הספציפית הזאת התקיימה לפני מספר שנים, כשעוד התהלכתי בין הבריות כאחד האדם, ונועדה לבדוק את מצב הכליות שלי ואת יכולת התרוקנות השלפוחית שלי.

על מנת לבדוק את יכולת ריקון השלפוחית יש לדאוג תחילה להתמלאות השלפוחית. על כן, בשעתיים שלפני הבדיקה הרקתי בהדרגה לאמתחתי 6 כוסות מים, כפי שנצטוויתי.

את תהליך המילוי התחלתי, למעשה, עוד בעבודה, כך שכשישבתי באוטובוס שהובילני הביתה כבר הופיעו ניצנים ראשונים של אי נוחות באזור האגן, אך נאמן להוראות שקיבלתי המשכתי להזין את גופי במנות קצובות של נוזלים.

כשעה מאוחר יותר, כשכבר הייתי בביתי, הפכה אי הנוחות למטרד של ממש. קיפצצתי ברחבי הבית  בעוויתות כמי שאחז בו הדיבוק, כשהשירותים קורצים לי כל העת לבוא ולפרוק שם את צרותיי. סירבתי באבירות ואף הוספתי לגמוע מספר גמיעות, היות ונותר עוד זמן מה (רב מדי, כמובן) עד שעת הבדיקה.

לאחר התייעצות קצרה עם עצמי ועם אימי, הגעתי למסקנה שמוטב להקדים ולנסוע לקופת החולים, היות ולהתפתל אוכל גם שם, וייתכן שאף אוכל להשחיל את עצמי לבדיקה מוקדם מן המתוכנן.

כמובן שאימי הסיעה אותי; נהיגה במצב כזה היא הרי בגדר סכנת נפשות. לאורך כל הנסיעה ישבתי מכווץ ונשמתי נשימות עמוקות. לנגד עיניי המעורפלות נראו הכבישים כנהרות, הכיכרות כאגמים תכולים והרמזורים כמפלי מים שוצפים. היא הורידה אותי מול בניין קופת החולים, ואני פסעתי פנימה בצעדי מחול גרוטסקיים, עליתי לקומה השנייה, הגעתי לדלפק והנחתי בפני המזכירה את טופס ההזמנה – "יש לי תור לאולטרא סאונד ב-14:00" אמרתי בהתנשפות.

המזכירה הביטה בטופס אמרה ביובש: "זה לא מספיק הטופס הזה. צריך גם הפנייה מרופא של מכבי". הבטתי בה מבעד למסך צהוב, "אבל... אבל... זה מכתב מהאורולוג שלי בתל השומר..." מלמלתי. "אבל זה לא מספיק. צריך גם הפנייה של רופא ממכבי" היא חזרה בטון מונוטוני.

השתן החל לעלות לי לראש, רגליי עמדו לקרוס, כשנזכרתי: "רגע... רגע... האורולוג שלי גם עובד במכבי. זה יכול לעזור, נכון?" שאלתי בעודי מישיר אליה מבט שאומר ללא מילים 'אם את לא מאשרת לי את הטופס אני מטיל את מימיי ישר על הדלפק שלך ללא התחשבות בתוצאות'. היא נאנחה, בדקה משהו במחשב, התייעצה עם כמה קולגות משויפות ציפורן ולבסוף ניתן האישור המיוחל. הידד.

פניתי רועד לספסל ההמתנה ומיד פצחתי לעיניי קהל הממתינים במופע ברייקדאנס פרטי: התפתלויות, קפיצות, סיבובים והתגלגלויות על הרצפה כאילו האייטיז לא חלפו מן העולם, כשכל העת אוחזות ידיי באזור חלציי כמו הילד ההולנדי שתקע אצבעו בסכר. לא ולא, לא אתן לו לצאת עכשיו. הגעתי רחוק מדי מכדי לסגת. עוד מעט נכנסים. עוד מעט נכנסים...

לא נכנסים. דידיתי חזרה אל המזכירה ושאלתי בקול מתחנחן אם אפשר, אולי, במקרה, אם לא אכפת, להיכנס כמה שיותר מהר, כי בפיקוח נפש של ממש עסקינן.

היא שוב נאנחה, הרימה את הטלפון, חייגה מספר קצר ואמרה: "דוקטור, יש לנו פה רקדן. תוכל להכניס אותו מהר? כן?... אוקיי" וסגרה. היא סימנה לי להמתין. חייכתי אליה בהכרת תודה חיוורת, ואכן מקץ מספר דקות נפתחה הדלת, והרופא הנרגז קרא לי להיכנס בעודו מזרז את האישה שהייתה בפנים להתלבש חיש קל ולפנות לי את המיטה. נכנסתי פנימה במבט מתנצל כלפי שאר הממתינים: "סליחה... באמת סליחה". לא נראה לי שהם התרשמו במיוחד, שכן גם הם שתו כמות לא מבוטלת של מים, וגם הם רצו להיכנס מהר. נו טוב, נשלח להם שוקולדים אחר כך...

הבדיקה עצמה ארכה כשלוש-ארבע דקות. הצלחתי להרגיע את הגוף שלי מעט בעוד הוא שפך את הג'ל הקר והשמנוני על המכשיר, והעביר אותו על אזור הכליות שלי, השלפוחית, כיס השתן, הערמונית והשד יודע על מה עוד. הוא לחץ על כמה כפתורים, הדפיס כמה תמונות, שאל כמה שאלות ואז שיחרר אותי לשירותים על מנת להתרוקן ולחזור אליו. בטרם הוא סיים את המשפט כבר הייתי בחוץ, עם החגורה פתוחה, התחתונים חצי מופשלים בדרך אל האושר.

האושר חיכה לי שם בדמות אסלת חרסינה לבנה. חיוך של ניצחון ניסך על פניי עת שיחררתי את ווילי והמזרקה הזהובה פרצה לאוויר העולם.

"כן, כן... אתה יכול לצאת חביבי. עכשיו מותר לך. תזרום, חביבי, תזרום... אל תתבייש, לך עד הסוף... אתה שומע?... אל תעצור... אל תעצור... למה נעצרת? הלו!... תצא בחוץ, נו... מה, זהו? ככה מפסיקים באמצע? לא יפה, נו... תצא כבר, נו! צא!"

ניסיונות השכנוע והטלטולים הולידו רק זרזיפים בודדים ודפיקות בדלת התא של אנשים מודאגים. קיבינימט, בשביל זה חיכיתי כל כך הרבה זמן? חכה, חכה, אתה עוד תחטוף על זה.

טוב, צריך לחזור אליו. בפנים מושפלות ושלפוחית חצי מרוקנת שבתי אל הדוקטור חסר הסבלנות, חולף בדרכי על פני קהל ממתינים שמתחיל לשנוא אותי יותר ויותר.

הוא שוב מעביר עליי את המכשיר עם הג'ל. שארית שתן גבוהה מדי. לעזאזל.

בקול מבויש ומבט מושפל אני מבקש מהדוקטור הזדמנות שנייה: "אני מרגיש שהפעם אני יכול להוציא את הכול. אני בטוח. בבקשה, תן לי לנסות שוב".

עכשיו הוא באמת שונא אותי, אבל הוא מאפשר לי לנסות את מזלי פעם נוספת. "תודה, דוקטור, תודה! אתה לא תצטער!".

שוב אני חוצה את חדר ההמתנה, ממלמל "רק עוד דקה" מבויש כלפי הממתינים המלחשים דברי ארס מבין שפתותיהם.

חמש דקות אחר כך אני בדרך חזרה לחדר, מתוסכל עוד יותר, לא מעז להרים את הראש. כן, הצלחתי לסחוט מהבוגד עוד אי-אלו טיפות, אך ברור לי שמשהו מסריח בממלכת השתן שלי.

שוב הג'ל, שוב המכשיר על השלפוחית.  "נו, דוקטור" שאלתי, "איך זה נראה?".

הוא לא הסתכל עליי, רק סינן מתחת לזקן: "אתה תראה הכול בתשובות שתקבל". האם הבחנתי בחיוך דק של שמחה לאיד מסתמן שם?

הוא תלש עבורי חתיכת נייר לנגב את עצמי מהחומר הדביק, פנה אל שולחנו והודיע: "אתה יכול להתלבש עכשיו". התנגבתי, רכסתי את כפתוריי בידיים רועדות ויצאתי.

בחוץ חיכתה לי חבורה זועמת חמושה באלות ואבנים. אפילו לא הבטתי בהם. שיעשו לי מה שהם רוצים. להרוס לי את היום יותר ממה שהוא הרוס עכשיו כבר אי אפשר.

ככה זה כשהחיים משתינים עליך בקשת, ואתה לא יכול אפילו להשתין עליהם בחזרה.